הנחיתה של ביבי, הייסורים של סילבן

זה היה רק עניין של זמן. עניין של עוד שיחה, עוד פגישה, ועוד הבטחה אחת מראש הממשלה לשרים ה"מתלבטים" או ה"מתנגדים", שהכל יהיה בסדר. כבר בערב בו נשאו אריאל שרון והנשיא ג'ורג' בוש את נאומיהם בבית-הלבן, היה ברור שחומות ההתנגדות וההתלבטות נסדקו, והן בדרכן ליפול - כמו במשחק דומינו.

לנאומים ולאירוע הנוצץ בוושינגטון היה אפקט, לסקרי סוף השבוע היה אפקט משלהם, ולמעשה, לכל מהלך שהתבצע מאז שב שרון מארצות-הברית הייתה השפעה משלו. נוצרה דינמיקה שקשה לבלום, ואז הגיע הדובדבן שבקצפת, מבחינת ראש הממשלה: אפקט רנטיסי.

הצטרפות השרה לבנת אל מחנה התומכים היא הדבר ההגיוני ביותר שיכלה לעשות, במצב העניינים הקיים. התנגדותה, כאשר העולם המערבי כמעט כולו, כולל אירופה, הביעו שביעות רצון מהתוכנית - היתה עלולה להיראות כצעד מנותק לחלוטין. בשעה שאפילו האירופים תומכים - לימור לבנת מתנגדת?

אין פוליטיקה מקומית

הריאל-פוליטיק מחייב להבין, כי ישראל אינה פועלת בתוך בועה. היא חלק מהעולם, חלק מהכפר הגלובלי הפוליטי, שמבטל את הביטוי "פוליטיקה מקומית". אין עוד פוליטיקה מקומית, בשעה שכל מאבק, כל פיגוע וכל חיסול, הופכים לנחלת העולם כולו, בחסות רשתות הטלויזיה הבינלאומיות. וכאשר אתה חלק מהפוליטיקה הגלובלית, אתה לא יכול להרשות לעצמך לשחק במגרש של הקטנים ולהישאר מאחור. לימור לבנת הבינה את זה, והצטרפה לגל ההולך וגדל של תומכי תוכנית ההתנקות.

הבא בתור להצטרף לראש הממשלה היה שר האוצר, בנימין נתניהו. כמעט אחרון, אחרי לבנת, אבל לפני סילבן שלום, הוא הודיע על תמיכתו בהתנתקות. במערכת הפוליטית כולם חיכו, כולם ציפו למוצא פיו – אבל למעשה, אם בוחנים את דבריו בשבועות האחרונים, קשה להתעלם מהנטיה הברורה שלו לתמוך.

נתניהו החליט לנחות

תחילה היתה זו ישיבת שרי הליכוד בה הציב את שלושת התנאים שלו, ובאותה נשימה הדגיש: "הרכבת יצאה לדרך". מוזר היה לשמוע את נתניהו אומר את המשפט הזה, שכן דווקא באותם ימים, כשהאמריקנים עוד לא נמנו על מעריצי ההתנתקות, הרכבת עוד היתה בתחתנה. "בגדול", העריכו אז בכירים בלשכת שרון, "האיש איתנו. זה רק עניין של זמן".

בחירתו של סילבן

כעת, הזרקורים מופנים אל אחרון המתלבטים החשובים, שר החוץ שלום. שלום נמצא במלכוד אמיתי. לא רק מפני שכסאו בסכנה, אם ממשלת הימין תיפול והעבודה תיכנס, אלא גם משום שהברירה שלו היא לבחור בין מחנה מנצח מפואר, לבין מחנה מתנגד, שנוי מעט במחלוקת.

שר החוץ יצטרך לבחור בין עמידה בראשות קבוצה הכוללת, בין היתר, את שרנסקי, אדלשטיין, אהוד יתום, ישראל כץ, הפייגלינים ויחיאל חזן, לבין מחנה שרון. האופציה השלישית, "לשבת על הגדר", אינה רלוונטית: היא עלולה להפנות כלפי שלום לעג, הן בתקשורת והן במערכת הפוליטית.

בלשכת שרון מאמינים כי בסופו של דבר, שר החוץ לא יוכל להתנגד לבדו לכוחות העומדים מולו, השואבים אפילו את החזקים ביותר. בלב כבד, קרוע לחתיכות, יודיע שלום כי גם הוא, שר החוץ של מדינת ישראל, תומך בהתנתקות. "הייתי מעדיף משא ומתן", יוסיף, "אבל המציאות חזקה ממני. אסור לנו לתת לעולם לנהל לנו את החיים, וצריך לחזק את ראש הממשלה".

בסביבת שר החוץ אומרים כי בין שתי הלשכות, של שלום ושל שרון, מתקיימים בימים האחרונים מגעים אינטנסיביים, שנועדו להכשיר את הקרקע לקראת הודעת התמיכה. "ההתלבטות אמיתית", אומר מקורב לשר החוץ, "משום שמדובר בהחלטה הסטורית".