פרוייקט המכשפה מבוקרשט

לכאורה, "המכשפה", הקומדיה המוסיקלית הקלאסית של תיאטרון היידיש, היא עוד הצגה בסדרת להיטי קיטש מוזיקליים מעצבנים. המחזה של אברהם גולדפדן עוסק ביתומה מסכנה, שאביה נאסר באשמות שווא. לאחר שאמה החורגת מתעמרת בה, מצליחה הילדה לסלק אותה מהבית בסיועה של מכשפת הכפר. המחזה הפך לנכס צאן ברזל של התרבות היידית מאז הוצג לראשונה ברומניה ב-1879. הוא זכה למעמדו בגלל שהוא מספק הזדמנות נאותה להציג שורה של פזמונים סנטימנטליים נפלאים, ובראשם הלהיט הענק "יהודים רחמו רחמו".
לצד הממד הסכריני מציעה ההצגה גם אוסף לא רע של קטעי בידור קומיים, שנובעים בעיקר מדמותה של המכשפה, שמגולמת תמיד על-ידי גבר, מעין דראג-קווין של יהודיה כשרה. עם השנים היצירה התדרדרה מנחלת התרבות המכובדת למחוזות המחתרתיים. המחזה, שהוצג לראשונה בארץ ב"תיאטרון הקומדיה הישראלית" ב- 1935 ולאחר מכן גם בתיאטרון "האוהל" ו"הקאמרי", עלה בפעמים האחרונות דווקא בתיאטרון לילדים ולנוער (1984) ובתיאטרון היידישפיל (1992).

סוף טוב הכל טוב

הבמאי מיקי גורביץ' לקח את החומר הבעייתי הזה לכיוון מפתיע, מלא חן ומעורר השתאות. הוא עטף את המעשיה המלודרמטית של גולדפדן בסיפור מסגרת שבמרכזו להקת תיאטרון מוורשה המתכנסת פעם בשנה לשם העלאת המחזה המפורסם בשיתוף הבנים, הנכדים וקהל מזדמן. בעלילה הזו משלב גורביץ' פארודיה קלילה על התיאטרון של פעם עם עלילת משנה רצינית יותר שדנה בשבר בין הדורות. אם לא די בכך הוא עוד זרק ללב המרקחת בתפקיד המכשפה הססגונית את השחקן שלמה בראבא, שהאנרגיות המוטרפות שלו מאיימות לבלוע את הבמה, ושהסגנון שלו נראה כאנטי-תזה לרגשנות חסרת הבושה של המלודרמה.
את כל אלה מחבר גורביץ' באמצעות הדמיון התיאטרלי הפרוע שלו, תוך שימוש מתוחכם בהכפלות של דמויות, ויוצר מרקחת אחת גדולה של תיאטרון אירוני. במעברים מפתיעים בין רמות מציאות שונות הוא בונה את המופע כמסע סוריאליסטי אל לב ליבו של התיאטרון העממי. זהו אותו תיאטרון בנוסח הקומדיה דל-ארטה, שתמיד משמש השראה סגנונית לגורביץ' לאורך השנים, המודע תמיד להיותו רק משחק, אבל דווקא בגלל זה יודע להפיק קסמים ולסחוף אותנו למחוזות הדמיון. האהוב שוב ימצא את האהובה, והמכשפה הרעה והאם החורגת יבואו על עונשם, והאב הזקן, ניצול שואה, יזכה לרגע של חסד ויזכור את המילים של שיר שאבד, ואילו בתו, שהתנכרה לו ולתיאטרון הגלותי, תשלים עמו בחיבוק אחרון.

פיוס מתוך הכרה

בסופו של דבר גורביץ' הופך את הקהל לשותף למסע המבולבל אל העבר הדחוי, עבר שיש בו עושר ומקסם וגם פיוט עמוק. הוא בונה הצגה שהיא כולה הצדעה לרוח התיאטרון היידי העממי של גולדפדן. זוהי הצגה המשחקת עם הקיטשיות של התיאטרון ההוא, אך לעולם אינה נופלת לתוכו. כך אנו לומדים להתפייס עם העבר שדחינו מעלינו בבוז ובכעס. אבל זהו לא פיוס סנטימנטלי-נוסטלגי המנסה למחוק את השוני ולהעמיד פנים שאנחנו יכולים פשוט לחזור אל עידן התמימות של אז. גורביץ' מציע לנו פיוס מתוך הכרה בשוני שהפך אותנו חשדנים כלפי חלומות ופנטזיות רומנטיות.
אז מי שלא מפחד לאבד את מעטה הציניות שלו, ומעוניין לחזור להיות לרגע ילד, שירוץ ויקנה כרטיס להצגה הנפלאה הזו, שהיא פשוט חגיגה של תיאטרליות במובן החיובי ביותר של המילה, שבימינו אלה אנו זקוקים לה נורא.

"המכשפה", קומדיה מוסיקלית מאת אברהם גולדפדן. עיבוד ובימוי: מיקי גורביץ'. משחק: שלמה בר אבא, דליה פרידלנד ואחרים. תיאטרון "הבימה"