שרון: לא נניח גם למרצחים של היום לפגוע בנו

ראש הממשלה, אריאל שרון, אמר הערב (יום א') בטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה כי "תבוסתה של גרמניה הנאצית הייתה ניצחון רוח האדם. תקומתה של מדינת ישראל סימנה את ניצחון האור על האופל".  

עוד אמר כי "לעולם לא נניח למרצחים של היום לפגוע בבני עמנו. מי שיעז לעשות זאת ייפגע. ישראל קוראת לעולם החופשי להתייצב אל מול הסכנה במאבק לשמירת החירות".

נשיא המדינה, משה קצב, פתח מוקדם יותר את הטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ב"יד ושם" בירושלים.

"המכונה הגרמנית פעלה לחיסולו המוחלט של העם היהודי בתוכנית הבלתי נתפסת והקרויה בכינוי מעורר חלחלה: 'הפתרון הסופי'. מעשה האכזריות הגדול ביותר, הפרימיטיבי ביותר בהיסטוריה האנושית, בוצע על ידי מדינה שנחשבה אז כאחת המתקדמות ביותר מבחינה תרבותית", אמר הנשיא קצב, שציין בנאומו את שנת 1944, שהיתה שנה מכרעת במלחמה העולם השנייה, כיוון שהתבוסה הגרמנית כבר נראתה באופק.

"גם כאשר ידם של בנות הברית היתה על העליונה במהלך 1944, העולם ידע, העולם ראה והמשיך להתעלם מהשמדת יהודי אירופה. הבושה צריכה ללוות את האנושות לעד".

הנשיא המשיך: "למדינת ישראל ולמוסד יד ושם יש מחויבות היסטורית לגאול את שמותיהם ואת סיפורי החיים ומותם של כל הקורבנות. לא נרפה במאמצים להעניק זיכרון חיים לכל יהודי שנרצח בשואה. עדיין לא נחשף כל התיעוד אודות השמדת יהודי אירופה.

"יד ושם הפועל להנצחת זכרם של קורבנות השואה; תיעוד קרוב ל-3,000,000 שמות, אך המלאכה עדיין רבה. משפחות שלמות נטבחו, קהילות שלמות הושמדו בלי להשאיר מאחוריהן כל סימן, בלי שאיש יוכל לספר עליהם דבר. אין קברים בבתי עלמין ואין יד וזיכרון לנספים.

"עלינו להציל את זכרם של כל אחד ואחד מששת המיליונים מתהום השכחה שהועידו להם הנאצים. חובתן של מדינות אירופה וחובתו של העולם היהודי לסייע בהשבת זכרם.

"דור הניצולים מילא תפקיד מרכזי בהנחלת אימות השואה. אסור שנושא הנחלת זיכרון השואה, לקחי השואה וערכיה לאנושות בדורות הבאים, תהווה בעיה מול מכחישי השואה, מול חוסר היכולת האנושית לתפוס את מימדיה.

"אנו מתחייבים בפניכם ניצולי השואה כי נוריש לדורות הבאים - את מורשת השואה כפי שהנחלתם לאנושות. עלינו להבטיח כי כל דור ודור יראה עצמו כצאצא לדור השואה. אנו חייבים זאת לעצמנו, לגיבוש זהותנו, להבטחת קיומנו. זו חובה מוסרית, זו חובה אנושית זהו לקח היסטורי".

הנשיא ציין עוד את האנטישמיות החדשה באירופה. "כבר בימינו אנו עדים למכחישי השואה, הפועלים באצטלה של מלומדים בעלי שם. 60 שנה בלבד לאחר השואה הנוראה, אנו עומדים שוב בפני התעוררות האנטישמיות באירופה. 

"קורבנות השואה במאמציהם לשמור על צלם אנוש עמדו במצבים קיצוניים ובפני מבחנים קשים. השואה היתה ייחודית לעם היהודי, אך למסקנות, ללקחים יש ערך אוניברסלי לקח משמעותי לאנושות כולה, לעדי-עד.

"אנו בני העם היהודי נמשיך לשאת בכאב וביגון מדור לדור את תפקידנו ההיסטורי - לזכור את השואה ולהנחיל לדורות הבאים את זיכרון השואה ואת לקחיה, את החובה להיאבק למען ערכים אנושיים, לחיות כעם חופשי".

מדליקי המשואות לזכר קורבנות השואה 

לאחר מכן הדליקו שישה ניצולי שואה את המשואות לזכר הנספים. 

ששת מדליקי המשואות הם:

דוד לייטנר, נולד ב-1930 בנירגיהאזה בהונגריה. במרס 1944, עם כניסת הגרמנים להונגריה, הועברה המשפחה לגטו ומשם נשלחה לאושוויץ. אמו של דוד ושתי אחיותיו נלקחו להשמדה מיד. אביו ואחיו נשלחו לבוכנוולד. דוד נשאר בבירקנאו, וכיוון שהיה נער גבוה וחסון הצליח לשרוד את הסלקציות.

בינואר 1945 נשלח למטהאוזן ונותר שם עד פינוי המחנה. אז הוצעדו האסירים לגונסקירכן במשך שלושה ימים בגשם שוטף. רבים מהם מתו. ב-4 במאי הגרמנים ברחו. דוד חזר לביתו ומצא את אחיו. ב-1949 הגיע לישראל, וכבר באונייה גויס לצה"ל. ב-1950 פגש את שרה, ילידת הארץ, והשניים נישאו. לזוג שתי בנות, עשרה נכדים ושלושה נינים.

אסתר אייזן, נולדה ב-1929 בלודז' בפולין. ב-1939, עם פלישת גרמניה לפולין, עברה משפחתה לגטו. אחיה הבכור נפטר מרעב, ואמה נשלחה למחנה ההשמדה חלמנו. באוגוסט 1944 חוסל הגטו, ואסתר ואביה נשלחו לאושוויץ. עד אפריל 1945 נדדה בין כמה מחנות עבודה. עם התקרבות החזית, הועברו האסירות לגרמניה. אסתר הצליחה לברוח.

בתום המלחמה שבה לפולין. אחרי פוגרום קיילצה החליטה לעלות לארץ. בדרך הכירה צעיר ששמו יעקב והם התאהבו ונישאו. יעקב לחם ונפל במלחמת השחרור. לימים נישאה אסתר לרומק, ידיד נעורים מלודז' ולזוג נולדו שלושה ילדים ושני נכדים. אסתר היא אמנית, משוררת וסופרת.

יהודה פייגין, נולד ב-1931 בקובנה בליטא. ב-1941, כאשר נכנסו הגרמנים לקובנה, רוכזו יהודי העיר בגטו בסלובודקה. ביולי 1944 חוסל הגטו ואחרוני יושביו הועלו על רכבות. בשטוטהוף הורדו הנשים והילדים, והרכבת המשיכה ללנדסברג. יהודה בחר להמשיך עם אביו. בלנדסברג הופרד ממנו, ויחד עם עוד 131 ילדים מקובנה הוא נשלח לאושוויץ, שם שימשו כ "סוסי אדם" רתומים לעגלות.

לאחר חיסול אושוויץ הועברו הילדים למטהאוזן ואחרי חודשיים הועברו למחנה גונסקירכן. רוב ילדי קובנה הצליחו לשרוד. לאחר המלחמה התאחדו בני משפחת פייגין וב-1948 עלו ארצה. יהודה נישא ב-1955 לאביבה, ילידת הארץ. לזוג שלושה בנים ושלושה נכדים.

ורה (מרים) דותן, נולדה ב-1931 באויפשט בהונגריה. במאי 1944 הועברה משפחתה לגטו וביולי נשלחה לאושוויץ. מיד עם הגיעם הופרדו ורה ואמה מן האח והאב. האב נרצח בו ביום, האח נלקח למחנה וולדורף, שם נספה שבועות ספורים לפני השחרור. ורה ואמה נשלחו למחנה עבודה פרנקפורט. עם פינוי המחנה הועברו לרוונסבריק, שם שהו עד סוף אפריל.

כאשר פונה גם מחנה זה והאסירים החלו בצעדת המוות, הצליחו שמונה נשים, בהן ורה ואמה, לברוח. השתיים שירכו דרכן מכפר לכפר בניסיון לשוב לביתן. אחרי המלחמה נישאה ורה לחבר של אחיה ועלתה עימו לארץ ב-1949. אמה הגיעה כשנה אחריה. לזוג שני בנים וחמישה נכדים.

צבי קרץ, נולד ב-1924 בחוסט בצ'כוסלובקיה. לאחר כניסת הגרמנים רוכזו יהודי חוסט בגטו ולאחר מכן נשלחו לאושוויץ. בסלקציה הופרדו צבי ואביו מאמו ומשלושת אחיו ולא ראו אותם עוד.

צבי ואביו נשלחו לוורשה למחנה עבודה בתוך הגטו ההרוס. הם נדרשו לפרק את המבנים ההרוסים לחומרי בניין. בקיץ 1944 פונו האסירים לדכאו, משם נשלחו למחנה קאופרינג. כעבור חודשיים פרצה במחנה קדחת הטיפוס ואביו של צבי נפטר בזרועותיו. גם צבי חלה, אך שרד. אחרי המלחמה הוא חזר לחוסט, פגש את פנינה, אהובת נעוריו, ונישא לה. לזוג נולדו בן ובת. ב-1949 עלתה המשפחה ארצה. פנינה נפטרה לפני שלוש שנים. לצבי שמונה נכדים ושבעה נינים.

סטלה ישראל פרנקו נולדה ברודוס ב-1926. ב-1944 הופצץ האי ואחת הפצצות פגעה בבית המשפחה והרגה את אמה וחמישה מאחיה. אביה החליט לעקור עם שרידי משפחתו לכפר סמוך. ביולי 1944 נכנסו הגרמנים לכפר ויממה לאחר מכן הועלו 2,000 יהודי האזור על ספינות משא ונשלחו לאושוויץ.

היהודים ששרדו את המסע עברו מיד סלקציה. אביה של סטלה בחר ללכת עם הוריו ועם בתו הקטנה, וסטלה נותרה לבדה. מאושוויץ היא הועברה למחנות עבודה בגרמניה. לאחר השחרור הצליחה לאתר את דודה שהתגורר בקונגו ונסעה אליו. שם הכירה את סלבטור ישראל, שגם משפחתו נספתה בשואה, ונישאה לו. לזוג שני ילדים וארבעה נכדים.