סנקאי ג'וקו: ההנאה שבאיטיות

טיפות מים דולפות מכלי זכוכית אליפטיים התלויים גבוה מהתקרה לקערות שקופות המפוזרות על הבמה. על הרצפה שכובים, כנוסים לתנוחה עוברית, חמישה רקדנים. פלג גופם העליון חשוף ומאופר בלבן, כך גם גולגלותיהם הקירחות. בין תנועות קטנות, כמעט בלתי נראות, להבלחות חדות פתאומיות, הם קמים לחיים. התאורה בונה תפאורת אור וצל וערפל דק של אבק שתנועתם מייצרת כשהם נעים על הבמה עליה פזורה שכבה דקה של חול לבן.

"אני רוצה לעטוף את העולם בריקוד", אמר הכוריאוגרף היפני אושיו אמגטסו באחד הראיונות הראשונים שנתן לעיתון מערבי. בערב הזה, הנקרא "היביקי" שמשמעותו בעברית - תהודה למרחקים, הוא בהחלט עוטף את הצופה בנדיבות, ברוך וביופי מכאיב של תנועה ואסתטיקה. בעידן שמקדש את התוצאה הסופית, האינסטנט, המהירות והשטחיות ומזלזל בתהליכים, להקת "סנקאי ג'וקו" היא כמו העולם הקסום שנשקף מכדורי הקריסטל של ילדותנו, שכשהפכנו אותם התמלאו בפתיתי שלג שהתפזרו לאיטם על מגדל האייפל הכלוא בכדור, או על גורדי השחקים של ניו-יורק. אמגטסו יוצר חזיונות, עולמות שקטים וגועשים, שמלמדים את הצופה לנשום ולעכל.

המסע מתחיל עוד לפני שנראית לעין התנועה הראשונה

להקת "סנקאי ג'וקו" שהוקמה בשנת 1976 שואבת מאמנות הבוטו שנולדה בשנות ה-60 ביפן של אחרי הירושימה ונגסאקי ונגעה בפוטנציאל האפוקליפטי של הקיום האנושי. עם הקמתה עוררה הלהקה עניין רב במערב שגילה בה אופק חדש ונמשך לשפתה האניגמטית וסגנונה יוצא הדופן, הנמצא מחוץ לטרמינולוגיה הקונבנציונלית לשפות המחול המוכרות. העולם המטפורי העשיר לעין אך הפשוט כמו הליכה ונשימה שאמגטסו מניח על הבמה באלגנטיות ובהרמוניה שדורשת דיוק רב, אינו יכול להשאיר את הצופה אדיש. התנועות המדודות והפרזות שחוזרות על עצמן כמו מנטרה מזדמזמת או תפילה, יוצרות אווירה טעונה ומינית.

מעבר לייצוא המסורת היפנית, מדובר ביצירה אוניברסלית שעוסקת אם תרצו בלידה, חיים, מוות והתעלות. אמטסו מתנייע בין ג'סטות רכות, עדינות ונועם לבין השליטה העצמית שמשדרת אלימות; בין הגמישות לנוקשות; בין המים לאדמה ולדם.

יצירה זו, הבנויה כתהליך מתמשך, היא מסע שמתחיל עוד לפני שנראית לעין התנועה הראשונה. בכוריאוגרפיה, שנבנית לאט, משתתפים כל אברי הגוף במחוות קטנות ושקטות של כף יד או אצבע, כפות הרגליים החשופות, שרירי הגב, האגן שמפתיע בעיגולים, תנועות פתע שקורעות בברוטליות אלימה את השקט והפה הפעור שחושף על רקע לובן הפנים את אודם הלוע.

האיפור הלבן אינו רק חלק מסממניה של המסורת היפנית אלא נועד, כך נדמה, למחוק את הזהות המינית והבידול ולאפשר בכך לצופה להגיע לרבדים שמעבר לגוף. הפער שנוצר בין הסערה שבפנים והשקט שבחוץ מגביר את עוצמת הרגש.

למרות שמחול הבוטו הוא במהותו גברי, מדובר ביצירה שמערפלת במכוון בין נשיות לגבריות ובמהלכה לובשים ופושטים הרקדנים שמלות נזירים, מכנסי דייגים או חצאיות, כשפלג גופם העליון עחרום - או חצאיות ומחוכים לבנים הקשורים בחוט אדום.

היצירה ממזגת ומאזנת לפלא בין התנועה, המוזיקה, התפאורה והתאורה וחורטת בצופה תמונות רבות רושם ועוצמה. זוהי חוויה אסתטית עילאית וייחודית, בית ספר לעיצוב קונספטואלי של תנועה, במה, תלבושות ומחשבה ובקיצור - מופע חובה לכל מי שמעריך יופי. מומלץ להגיע אליו רעננים שכן מפגש בין מקצב החיים הישראלי האנרגטי לבין ההתרחשות האיטית שעל הבמה עלול לעייף. מרגש במיוחד טקס הקידה בתום המופע בו מחזירים הרקדנים אהבה לקהל בתנועות אציליות ואנושיות.