המרדף אחר הדחליל
אין לרדוף אדם לאחר שסיים לרצות את עונשו. למרבה הצער, בשיעור האזרחות הזה היה הילד יחיאל חורב שקוע בחלומות על בוגדים ומרגלים
במדינה מתוקנת מוחזקים הפושעים בכלא. הם מוחזקים שם לאחר שבית המשפט דן אותם למאסר: לפעמים כל תקופת המאסר, לעתים קרובות פחות, אבל אף פעם לא יותר ממה שקבע בית המשפט. כל ילד מכיר את התורה הזאת. למרבה הצער, כשלימדו אותה בשיעורי האזרחות, היה הילד יחיאל חורב שקוע בחלומות על בוגדים ומרגלים. הוא לא הקשיב.
יחיאל חורב גדל להיות הממונה על הביטחון במערכת הביטחון. התואר המסורבל הזה, שעד לפני שנים אחדות היה חשאי, מחזיק בתוכו אחריות כבדה. מערכת הביטחון בישראל היא ענק רב זרועות. היא מופקדת על מתקנים סודיים, מפעלים, משרדים, חברות בת וקבלנים חיצונים, ועשרות אלפי עובדים. התפקיד של חורב ושל המנגנון שהוא עומד בראשו הוא למנוע דליפה של מידע ביטחוני מכל הים הזה.
חורב הוא איש גוץ ואפור שיער, שמעדיף ללכת לעבודה בחולצה לבנה פתוחה, באופנת המפא"יניקים הוותיקים של משרד הביטחון. רוב עבודתו אפורה, ומתנהלת במסתרים. המחלוקות שנקלע אליהן נגעו לקנאות שבה רדף אחר עבריינים ביטחוניים שלא קיבלו את מרותו. אחד מהם הוא תא"ל (מיל') יצחק ("יאצה") יעקב הקשיש, שביקש לפרסם ברבים את הישגיו החשאיים מתקופת עבודתו במערכת הביטחון; האחר, להבדיל, היה מרקוס קלינברג, בוגד ומרגל, שסיים תקופת מאסר ממושכת בכלא הישראלי; השלישי הוא מרדכי ואנונו.
לחורב היו שפע נימוקים מדוע תא"ל יעקב נהג בהפקרות ובחוצפה, מדוע קלינברג יכול להזיק למדינת ישראל ממיטת חוליו, ומדוע ואנונו מסוכן למדינה גם לאחר תום מאסרו. הבעיה בשלושת המקרים לא היתה בהיעדר נימוקים אלא בהיעדר פרופורציה. חורב ראה צל הרים כהרים. הוא גרר את המערכת כולה למסעות נקם אישיים, שתועלתם לביטחון שולית.
בית המשפט לא התחשב במניעים האידיאולוגיים של ואנונו, ויפה עשה. במציאות הישראלית, מי שמתחיל לעשות הנחות לעבריינים רק בגלל שיש להם מניעים פוליטיים או אידיאולוגיים, נקלע לסתירה שאין ממנה מוצא. אחד יבקש לעצום עין לנוכח מעשיו של מתנחל ימני, והאחר לנוכח תעלוליו של סרבן שמאלני. בסופו של דבר יגיעו אל יגאל עמיר. אשר על כן דן בית המשפט את ואנונו ל-18 שנות מאסר. הוא ריצה את עונשו עד היום האחרון, בלי שליש ובלי חופשות, בתוך זה שנים אחדות בבידוד.
עכשיו, כשהוא בדרך החוצה, מנסים חורב ואנשיו לנער את הדחליל המשומש הזה. הוא מסוכן, הם אומרים. צריך להגביל אותו. כדי להזין את הקמפיין בציטוטים עדכניים הם הכניסו לפני שבועות אחדים לתאו שני מדובבים, שהציגו לו שאלות ושמו דברים בפיו. תשובותיו, שפורסמו אתמול ב"ידיעות אחרונות" ושודרו בערוץ 10, מלמדות על ההיפך.
"אני רוצה לפתוח (את הדיון על הכור)", אומר ואנונו. "אני כן בעד לפתוח, אבל אין לי מה. מה שפתחתי נפתח. זהו, אין מה לפתוח יותר".
כשאצא מהכלא, אומר ואנונו, אכתוב מכתבים. "אתה לא מוכן לקבל עמדה שאומרים לך לא לכתוב על משהו מסוים?" מטיחים בו שליחיו של חורב. "לתפיסתך אתה מעל החוק. אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה".
"אני כותב את הדעות הפוליטיות שלי", אומר ואנונו. "זה אסור? זה נחשב סודי?"
"דעות זה בסדר", אומר המראיין. "אתה יכול למסור דברים אחרים".
"אני רוצה לכתוב מכתבים רק על הדעות שלי", אומר ואנונו.
על-פי הראיון, אין הרבה סיכוי שמשנתו של ואנונו תכה גלים. הוא מאמין שהיהדות והאיסלאם הן דתות מפגרות, והנצרות דת מתקדמת. הוא בעד חיסול מדינת ישראל והמרתה במדינה פלסטינית. הוא רוצה שמשפחתו תחזור למרוקו. הוא רוצה להרוס את הכור בדימונה, המתקן שהפך אותו לאיש מפורסם והכניס אותו לכלא.
מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה שאדם עם משנה כזאת יסתובב בעולם וידבר בה סרה. בהתחלה יקשיבו לו, אחר כך ירחמו עליו. בסוף יתעלמו. תיקון: רדיפה של אדם לאחר שסיים לרצות את עונשו היא משהו שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה. ישראל איננה מדינה בולשביקית. בנקודה מסוימת היא חייבת לומר די.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
