גאווה ודעה קדומה

"אני רועי בר, זמר, שחקן, סמל מין בהתהוות ותלמיד שנה א'. יש לי גם אחלה פורמט בשבילך, תוכל לעשות לי תוכנית משלי" (רועי בר מציג את עצמו בפני אודי שניר, מנכ"ל ערוץ 2 ב"השיר שלנו").

מי שמצוי בנבכי העלילה של הדרמה המוסיקלית היומית (ערוץ 3 ב- YES, 20.05), לא מופתע מהטקסט ששיחרר רועי, ההומו המוחצן, באחת הסצינות הראשונות בפרק הפתיחה. וזאת משום שרועי בר, יותר נכון יובל אברמוביץ', המגלם אותו, מפגין מפרק לפרק יותר ויותר כישורי שירה, משחק וריקוד.

"הסידרה הזאת מוציאה ממני דברים שלא ידעתי שיש בי. אני לא מהטיפוסים שיוצאים למועדונים ומפזזים. בילדות היו לי המון פנטזיות שקשורות לאמנות, כמו להיות זמר אופרה, אבל עד לסידרה לא ידעתי שאני מסוגל לשיר ולרקוד", אומר אברמוביץ', 27, שהספיק לעבור בחייו כמה וכמה תהפוכות.

הוא גדל בבת ים, למד במגמת תיאטרון והשתתף בחוגי דרמה. היה מהילדים שתמיד משחקים וכותבים. מחלה קשה, ממנה החלים, ריתקה אותו לבית בסוף התיכון, אבל על השירות הצבאי לא ויתר ואחריו למד ב"בית צבי". "הייתי שם שנתיים. בדיעבד יכול להיות שהייתי צעיר מדי. זו לא היתה מסגרת שהתאימה לי. החלטתי לצאת לשוק, התחלתי לשלוח קורות חיים, לעקוב אחרי מודעות דרושים. אני סלף מייד, את כל הרזומה שלי עשיתי לבד".

שנתיים תמימות תיפקד בתפזורת, ככתב משוטט, בתוכניות התרבות המנוחות "הבילויים" (ערוץ 2) ו"אבק כוכבים" (ערוץ 10) ובתוכנית הבוקר של טל ברמן ברדיו, מה שגרם לפרצופו ולקולו להיות מוכרים לצופים ולמאזינים. למעשה, "אבק כוכבים" היא שהביאה אותו ל"השיר שלנו". כשסיקר את האודישנים שנערכו למגיש הישראלי ל-MTV, התרשמה ממנו המלהקת גיתית פרידברג והזמינה אותו להיבחן.

מה משותף ליובל אברמוביץ' ולרועי בר?

"אין שום קשר ביניהם. בהתחלה היה לי קשה מאוד לגלם אותו, למצוא קווים מקבילים. לא היה לי קל לראות את הפרקים הראשונים, כמו הסצינה שאני נותן סולו מהסרט 'שיקגו' ומפלרטט עם המורה דורון (סער בדישי). ב'בית צבי' הייתי בשיא הדיסטנס עם המורים, רחוק מסצינת החיבוקים והנישוקים. לקח לי זמן להשתחרר בעבודה על רועי. זה התחיל כשהתחלנו לעבוד עם חיליק כהן, שמופיע בתפקיד אורח ככוריאוגרף שעובד עם הבנים על השיר 'יש לי אהוב בסיירת חרוב'. אנחנו שרים אותו כחיילות, הסולו הוא של רועי, וזה הביך אותי מאוד. זה לא בא לי טבעי לשיר מחופש לחיילת, אבל בסוף הגיע השינוי המחשבתי, הרבה בזכות חנה לסלאו, שמגלמת את נעמי שחר ותומכת ועוזרת ומבחינתי היא מקור השראה. כשהיא אמרה לי שרועי הוא דמות צבעונית שמפגינה הרבה יכולות ושאני צריך ליהנות ממנה, באמת התחלתי להתחבר לדמות, ללכת איתה עד הסוף. לא רציתי שרועי יהפוך להומו סטריאוטיפי, והיו לי הרבה שיחות עם הבמאי והתסריטאים. חשוב לי שמי שיצפה בפעם הראשונה בסידרה, לא יראה ברועי קריקטורה של הומו, אלא דמות אנושית. נכנסתי לפורומים של הסידרה וראיתי שיש דיונים בין האנשים אם יובל של המציאות הוא טיפוס כמו רועי, ואני אומר: אם הייתי מגלם רוצח, היו שואלים אותי אם אני רוצח? אז שאנשים ימשיכו להעלות השערות, זה משעשע בעיני".

איך האווירה על הסט?

"האגואים של השחקנים עוד לא צצו ואני מקווה שגם לא יצוצו. כולנו ב'כפרה' ו'נשמה' כל היום, מפרגנים אחד לשני. זה לא קל לשיר ליד נינט או מיה דגן, אבל הקאסט שלנו תומך. אני חושב שהאהבה בכיתה היא סוד הקסם של הסידרה, וזה עובר למסך. אני מרגיש שהעבודה על הסידרה היא תיקון לחוויות הלימודים שלי. בשבוע האחרון אני מתחיל לקבל יותר תגובות ברחוב - לא בגבולות ההיסטריה, כמו שמבטיחים לנו כל הזמן, אבל בנחמדות. לא אכפת לי שזה יישאר ככה".

לפני שהגיע ל"השיר שלנו", כתב בשמו ובשם בדוי בשלל מגזיני אינטרנט וכתבי עת, כשתפקידו האחרון היה כתב הרכילות של השבועון "טיים אאוט".

אתה עיתונאי שניצל את המקצוע כדי להגיע לפירסום טלוויזיוני?

"לא עניין אותי אף פעם להיות מפורסם, גם לא עכשיו, למרות שאני מודע לסתירה שבדבר. מה שהניע אותי לכתוב ולהופיע בטלוויזיה היה עצם העשייה. עיתונאים זה עם ורבלי שיודע להתבטא, ולכן מוצאים את מקומם בטלוויזיה. ככתב משוטט נכנסתי לדמות. הייתי מתחפש, מוסיף אלמנטים משחקיים. אנשים אוהבים מאוד לקטלג אותך, אבל אני אוהב לעסוק בכמה תחומים, ונורא קשה לי עם תארים כבדי משקל. לפני חצי שנה אמרתי לחברים, זהו, אני בשל להופיע בסידרה בטלוויזיה, מבחינת ביטחון עצמי ורעב למקצוע. והנה זה קרה. אני לא קורא לעצמי עיתונאי, אני כותב, ואני בטלוויזיה. אני עדיין לומד. בכל מקרה, גם אם אהיה מאוד עסוק בכל מיני תחומים, אין לי כוונה לנטוש את הכתיבה".