האבא של תינוקות המבחנה: פרופ' שלמה משיח מדבר
פרופ' שלמה משיח מתגאה בכל הריון שנוי במחלוקת שבו היה מעורב: האשה בת ה-64 שהרתה בעזרתו, מרגלית קיקיס בת ה-54, שילדה תאומים אחרי מות בנה החייל, וגם אשה בת 46 שהרתה בהפריה לפני שנים, עובריה המוקפאים נשמרו במעבדה, ועכשיו היא בהריון עם אח תאום לבנה בן ה-14. ראיון אישי נדיר עם רופא שלא מפסיק לפרוץ גבולות
חיוך חוצה את פניו רק כשהנכדה מטפסת על ברכיו ומתחנחנת. בשבילה, הוא סבא. בשביל כל האחרים הוא פרופ' שלמה משיח. קשוח, ממעט בדיבור, ממעט במחמאות. קשה עם עצמו ועם סביבתו. את יוקרתו הלאומית והבינלאומית הרוויח בעשייה רבת שנים בתחום הפיריון, כמנהל מחלקת מיילדות וגינקולוגיה בבית-החולים "תל-השומר". לפני כשנתיים פרש לגימלאות, ומאז הוא עומד בראש היחידה להפריה חוץ-גופית בבית-החולים "אסותא" – מיזם פרטי שלו, של פרופ' שוקי דור ושל ד"ר דוד לב-רן, שמניב רווחים נאים. אחרי הכל, משיח אומר, במשפחה יהודית בית בלי ילד הוא בית ריק.
עשייתו גוררת אחריה גם שובל של תהיות בתחום האתי. בקהיליה הרפואית שעוסקת בפיריון טוענים שלא אחת הוא קרוב מאוד לחציית הגבול. "אתיקה זה עניין של גיאוגרפיה, לא רק של פורנוגרפיה", עונה פרופ' משיח ומתגאה בכל פיריון שנוי במחלוקת שנתן לו יד. כך במקרה האשה בת ה-64 שהרתה בעזרתו, וכך במקרה מרגלית קיקיס בת ה-54, שלאחרונה ילדה תאומים שנוצרו בהפריית מבחנה ובתרומת זרע, לאחר שבנה, בני, נהרג בפעילות ביטחון מבצעית.
בימים אלה הוא עוקב גם אחר הריון מיוחד במינו של אשה בת 46, שעברה טיפולי הפריה וילדה לפני 14 שנה. באותה הפריה הופרו כמה ביציות, שהוקפאו לאחר שהתפתחו מהן עוברים. העוברים המוקפאים נשמרו במעבדה ולאחר 14 שנים הופשרו והושתלו ברחמה של האם. כלומר, שני אחים, שנוצרו באותה הפריה, נולדו בהפרש של 14 שנים.
כן, הוא מודה שהוא משחק על הגבול, כי רק הנועזים מקדמים. לדבריו, ייתן יד להפריה כל עוד בני-הזוג רוצים בכך ואין מניעה רפואית. כיום, הוא אומר, אנשים חיים עד מעבר לגיל 80, ואם הורים יכולים להיות עם ילדים 20 או 25 שנים טובות ויקרות, אין בכך פסול. הורים צעירים אינם בהכרח הורים טובים.
- ומה דעתך על שיבוט?
"היום כבר כולם מסכימים שאפשר לעשות שיבוט לאיברים מסויימים כדי להציל חיים. לא מסכימים לעשות שיבוט לבני-אדם מחשש לניצול לרעה של המכשיר הזה. אני מעריך שלא יצליחו לעצור את ההתקדמות, שכן מרגע שהצליחו לשבט חיות, לא ירחק היום ויצליחו גם בבני-אדם. לדעתי, יש להקים ועדה בינלאומית שתפקח, שתתווה את הקווים המנחים. ייתכן שבמקרה של הורים שילדם נהרג, ואין להם אחרים, או שאינם יכולים להרות בשום מקרה, מותר יהיה לשבט. אם בגלל פחד יאסרו זאת, נישאר תקועים, וחבל.
"תראי, כשהחלה ההפריה החוץ-גופית, היו ספקות. אבל היום מבינים שהיא פתחה אופקים. יש בה פוטנציאל שלא חלמנו עליו. ממש התגשמות של מדע בדיוני. השמיים הם הגבול והשאלה שנשארת היא מה מוסרי ומה לא. הייתי רוצה שהרופאים יהיו מספיק מוסריים, כדי שיידעו מה מותר ומה אסור".
- מתי סירבת לבצע הפריה?
"לפני כמה שנים פנתה אלי אם שכולה וביקשה שאעזור לה. בנה נהרג בצבא, וכאשר קיבלה את בגדיו, גילתה כתמי זרע בתחתוניו. היא ביקשה שאפרה תרומת ביצית מהזרע שלו. למזלי, לא הייתי צריך להידרש לזה, שכן הזרע היה יבש, כך שלא ניתן היה להשתמש בו. אבל אני מניח שגם לו זה היה אפשרי, הייתי מסרב. אני משתדל מאוד לעזור למשפחות ששכלו ילדים, והמקרה של קיקיס הוא רק דוגמה אחת".
הפרחח הקטן
"כשהייתי ראש הכנופיה, תפס אותי אחד השכנים, כינה אותי 'פרענק פארעך', וסחב אותי באוזן הביתה, שם דרש מאבי להעניש אותי. אבא, בולגרי גאה, הביט מלמעלה למטה על השכן, וסינן לעברו: 'העלבת מספיק את הבן שלי כשגררת אותו ברחוב עד לכאן. כעת תסתלק מכאן לפני שאני ארביץ לך'.
"אחרי שהשכן הסתלק, האב שלף את חגורתו והצליף כמה מכות הגונות על ישבני. בכיתי, אבל ידעתי שזה הגיע לי. אני לא הרבצתי לילדיי מעולם, ואני חושב שטעיתי. לילדים, לעתים, מגיעה מכה קטנה על הטוסיק. לפעמים זה מוצדק".
קשה להאמין, אבל פרופ' שלמה משיח המכובד עמד פעם בראש כנופיית פרחחים שכונתית. הוא היה אז ילד, החבורה שלו נקראה "כנופיית רבינוביץ", והיא נלחמה על טריטוריה והשפעה מול כנופיית רמב"ם בתל-אביב. "הייתי תכשיט", הוא מספר בחיוך נוסטלגי. "זה היה נחמד ולא פשוט, שכן הייתי ראש הכנופיה הלא-אשכנזי היחיד בסביבה אשכנזית לחלוטין".
הנושא העדתי משחק תפקיד בהווייתו של פרופ' משיח. הוא משוכנע שמוצאו עיכב את קידומו. "השם משיח לא פתח דלתות, אלא להיפך. לזה הצטרפה העובדה שאני נמוך ושחרחר. הגעתי לנהל מחלקה והצטיינתי, אך נאלצתי לעבוד קשה יותר וכל פעם להוכיח מחדש שמגיע לי. אבי בולגרי ואמי פולנייה. החלק הטוב שבי בא מהצד הבולגרי".
משיח גדל בבית שבו ההורים היו עסוקים בעמל יומם – האב כפקיד בבנק והאם כעקרת-בית ממשפחה מיוחסת, שהיה לה קיוסק ליד קולנוע "אופיר" בתל-אביב. הוא שנא ללמוד כל כך, עד שלא הסכימו לקבל אותו לתיכון עירוני רגיל והוא נרשם לבית-הספר למסחר "גאולה" בתל-אביב. האב, שבא ממשפחת רופאים ורוקחים בבולגריה, רצה מאוד שבנו יהיה רופא. "כשהייתי בשישית, אבי לקח אותי לשיחה ואמר לי: 'אם אתה רוצה להיות רופא, קח את עצמך בידיים'. באותו רגע החל המהפך. מפרחח הפכתי לתולעת ספרים. עד היום בית-הספר מתגאה בי כאחד מתלמידיו המוכשרים".
את לימודי הרפואה סיים בהצטיינות. אביו נתן לו מתנה ענקית ושיחרר אותו מכל עול של פרנסה: רק תלמד, אמר לו, אני מממן הכל. "אבא שלי, שאני מתגעגע אליו מאוד, נתן לי את הזכות לא לעבוד, אלא רק ללמוד", הוא מספר.
אהבה בבית-החולים
"הסבתא לבית הוכמן, שכונתה 'בובע', לא ידעה מילה בעברית. לאחר ששרדה את השואה, עלתה לישראל. בתה נישאה לאבי. שידוך לא מקובל באותם ימים. כאשר עמדתי להתחתן עם רעייתי, עלית-ביאנקה, עולה נמוכת קומה מיוגוסלביה, בעלת עיניים ירוקות ענקיות וגוון עור כהה, הבאתי אותה להכיר את בובע. הן ישבו זו מול זו בסלון בית ההורים. הסבתא ביקשה שישאירו אותן לבד. ביאנקה ניסתה למשוך את קצה החצאית הקצרה מעבר לקו הברך, אך ללא הצלחה. בובע בחנה אותה מלמטה עד למעלה. אחרי סקירה מדוקדקת קראה לבני-המשפחה לחדר ואמרה ביידיש: 'צו קליין אונד צו שווארץ' ('קטנה מדי ושחורה מדי'). למרות פסק-הדין הנוקב, נישאנו בתחילת חודש דצמבר, ביום בו השמיים נקרעו לרווחה בים של ברקים ורעמים".
לעלית ולשלמה משיח נולדו שני בנים. האחד רופא, מתמחה בגינקולוגיה בבית-החולים "איכילוב", והשני עורך-דין. בני-הזוג גרים בדירה יפה ומרווחת בפרוייקט "גולדה" היוקרתי בת"א. יש שם שטיחים פרסיים מרהיבים, רהיטים מעוצבים, ואלבום שבו מתועדת כל מילה שנכתבה על פרופ' משיח עד היום. עלית מספרת, שכשעברו לגור בדירה, רכשו מנוי לאופרה, המציגה בסמוך. אחרי שתי אופרות, שכבר במחציתן משיח נרדם, ביטלו את המנוי.
האגדה המשפחתית מספרת שעלית היתה זו שיזמה את ההיכרות עם שלמה, אז סטודנט צעיר לרפואה, שהגיע לשישה שבועות התמחות בחדרי לידה בבית-החולים "הדסה" בירושלים. נהוג היה אז לשלוח קורות-חיים עם תמונה למחלקה בה ביקשו הסטודנטים להתמחות. כאחות מוסמכת התמחתה במיילדות, עלית הציצה בדפי המתמחים בחברת אחות נוספת. לפני כל מחזור חדש של רופאים הן היו מסתכלות ומסמנות את הסטודנטים שנראו להן "שווים". עלית סימנה את משיח. בלוריתו השחורה ומשהו בעיניו קרצו לה. "זו היתה תמונה מוצלחת במיוחד", הוא משחזר.
היא סידרה לו יותר לידות מלסטודנטים אחרים, הוא הזמין אותה לבלט ולהופעה של ז'אק ברל, שמאז הפך לזמר הבית. הם היו לזוג. משיח התאהב באשה – וגם בתחום הרפואי בו עבדה. "השמחה של ללדת ולסייע בלידה, אין לה אח ורע", אומרת עלית, שבשלב מסויים בקריירה היתה בכירה יותר מבעלה. הוא התקבל להתמחות במחלקה למיילדות ב"תל-השומר", היא מונתה לאחראית על חדרי הלידה, תפקיד בו החזיקה עד לפני שנתיים. מאז, היא עושה מדי פעם משמרות לילה. כמוהו, מתקשה להתנתק.
"ככל שהתקדמתי, העובדה שעבדנו יחד, בכפיפות, היתה לצנינים בעיני אנשים", מספר משיח. "אנחנו הקפדנו כל השנים על ריחוק מקצועי נדרש. היא תמיד פנתה אלי בתוארי הרשמי. אם היה מוצדק, צעקתי עליה, ולא אחת היו ויכוחים מקצועיים. תאמיני לי, יש לה יותר פרסים ממני על מיילדות. היא יילדה קרוב ל-40 אלף ילדים שחלקם נקראים על שמה. היא פשוט נפלאה".
כשבנו נולד, בלידה ואקום מסובכת, הוא ישב בחוץ: "אז לא היה נהוג שבעלים מלווים את הלידה. ישבתי בחדר צדדי, כשהדבר היחיד שהיה לקרוא שם היה 'פאני היל'", הוא מספר.
למעשה, הקשר של פרופ' משיח למקצוע הפיריון החל עוד בטרם לידתו. הוא עצמו נולד לאחר שאמו עברה טיפולי פוריות, שאז נחשבו מתקדמים מאוד, אצל פרופ' זונטאק, ששמו הלך לפניו כאגדה.
בשנת 1968 נסע כרופא מומחה לברלין, כדי להתמחות ברפואת האם והעובר. הוא למד שיטות חדשות לבדיקת חימצון העובר ומצוקת העובר. כשחזר לארץ, החל ליישם את התורה ורבים האשימו אותו שהוא הופך את חדר הלידה למעבדה. הביקורת לא הרתיעה אותו. הוא החליט להשקיע את הנשמה בעבודה. להוכיח שלמרות שהוא, לדבריו, "נמוך ושמנמן", הוא טוב מהאחרים. הוא עבד כמו משוגע. 28 תורנויות בחודש במד"א ובבתי-חולים פסיכיאטריים, וגם במחלקה. משיח פרע את המשכנתא שלקח כדי לפתוח קליניקה, ובינתיים גרו הוא ועלית בשיכון הרופאים בתל-השומר. "השירותים היו בחוץ, ובלילה עשיתי פיפי בכיור. רק אחרי כמה שנים קיבלנו דירת ארבעה חדרים", הוא מגלה.
משיח התקדם. כשהיה כבר סגן מנהל המחלקה, החל לעסוק בפוריות. הטיפול המקובל היה מתן "פרגונל" לנשים. זו היתה פריצת דרך אדירה: נשים שלא בייצו הצליחו להיכנס להריון. פה למעשה הונח המסד להפריה החוץ-גופית. כשמונה למנהל המחלקה, שלח משיח את פרופ' דור לדרום-אפריקה, שם הושגה הפריית המבחנה הראשונה בעולם. דור שב עם הידע וביחד הקימו יחידה. נדרשו שנתיים עד שקיבלו את הרשיון. ההתקדמות מאז היתה עצומה. כיום, חמישה אחוזים מילדי ישראל נולדים בהפריה חוץ-גופית.
ילדי המבחנה
"פתחנו מעבדה והתחלנו לעשות ניסיונות. זה היה בשנת 1979. היתה תחרות בינינו לבין בית-החולים 'הדסה', מי ישיג את ההריון החוץ-גופי הראשון. בשנת 1982 זה קרה. הצלחנו להפרות ביצית במבחנה, לעבור בשלום את חלוקת התאים, ולשתול בחזרה את העובר ברחם של האם. קיבלנו הריון. זו היתה חוויה שלא מן העולם הזה. לא ידענו מה עושים. חרדה מול התרוממות נפש.
"הלידה התקרבה והחלטנו לעשות זאת בניתוח קיסרי. האמת, די פחדנו. לא ידענו מה ייצא מהרחם. אולי משהו לא טוב. פשוט לא ידענו. כשראינו שהתינוקת שנולדה בריאה, היתה בחדר התעלות יותר גדולה מאשר חשתי כשנולדו ילדיי. לתינוקת שנולדה קוראים רומי, והיום היא בת 25. שנה אחר כך נולד ילד המבחנה הראשון, ותמיד עניין אותי מה יקרה אם ילדת המבחנה וילד המבחנה יינשאו. מעסיק אותי, האם הילדים שלהם יהיו בריאים. מדוע? המחקרים מוכיחים שגבר עקר יעביר זאת בתורשה לבנו".
בשנתיים האחרונות החל פרופ' משיח לנסוע רבות לאוקראינה. איתו נוסעות נשים ישראליות, עם מבחנה קטנה ובה זרעו של בן-זוגן. באוקראינה ממתינות נשים צעירות שמהן נלקחת תרומת ביציות, שמופרות בזרעו של בן-הזוג. לאחר שמושגת הפריה, הביצית המופרית מושתלת ברחמה של הישראלית.
הביקוש העצום לאופציה האוקראינית הזולה, הזמינה והחוקית, נובע מהפיקוח החמור על שאיבת ביציות בישראל. העלויות גבוהות, אך נמוכות מאשר בישראל. כמעט מדי שבוע יוצא מטוס עם ישראליות שנוסעות לטיפול הזה וחלקן הגדול חוזר בהריון. פרופ' משיח אינו רואה בעיה בכך שהנשים האוקראיניות הפכו למאגר הביציות של נשות ישראל הנזקקות. "המנטליות בישראל שונה מבכל מקום אחר בעולם שבו עבדתי. הנשים כאן מוכנות לעשות הכל כדי להביא ילד לעולם, ואני מכבד את זה ואסייע להן ככל יכולתי. אני גאה ביכולתי לסייע להן לממש את חלומן. אני חש התרוממות נפש כשזוג בא אלי כולו מלא חששות וציפיות, ויוצא עם ילד. תרומת הביצית גם אינה בעייתית, כי על-פי הדת היהודית, מי שיולדת את הילד היא האמא". אגב, הוא לא לבד. מומחים נוספים בתחום, כמו פרופ' יוסי לסינג, פרופ' שוקי דור ופרופ' עמי עמית מסייעים בדרך זו לנשים ישראליות רבות .
היצירתיות שלו בתחום ההפריה החוץ-גופית הביאה אותו לאחרונה למקום הכי מוזר שניתן להעלות על הדעת. אשה צעירה הרתה בהפריית מבחנה. כמה עוברים שנותרו מההפריה, הוקפאו. לאחר שנולד בנה, החליטה לתרום את אחד העוברים המוקפאים לחברתה לחיים, שגם היא ביקשה להיות אם. נוצר מצב שבו שתי חברות, שחיות יחד, יולדות אחים. ממש מדע בדיוני.
גינקולוג ב"מרצדס"
"אני לא מתבייש בעושרי. היו שנים שממש סבלתי מכך שנסעתי ב'מרצדס'. נהגו לקרוא לי 'הגינקולוג במרצדס'. אחרי שפרשתי קניתי 'מרצדס' חדשה ויפה. אין לי הרבה הנאות, ונהיגה במכונית הזאת מענגת אותי".
שלמה משיח מחזיק מעצמו אדם שנוסע בנתיב המהיר. אוהב לקחת סיכונים, להשקיע. בין היתר, הוא התעשר מאוד מהשקעה בחברת "קרדיוגראם", שמנטרת את לב העובר. לאחרונה, עם קבוצת רופאים, השקיע בחברת מזל"טים. כן, מטוסים זעירים ללא טייס. אין קשר לרפואה, רק לכסף. כסף גדול.
- איזה אדם אתה, מה מאפיין אותך?
"אני רואה הכל שחור. פסימי. לצערי, ב-50 אחוזים מהמקרים, הפסימיות שלי מתממשת. כך לגביי וכך לגבי הפציינטים שלי".
- למה אומרים עליך שאתה אדם קשה?
"כי אני תובעני, גם מעצמי וגם מהסביבה. אני לא מעלה על פני מסיכה זחוחה. אני לא מחייך אל הפציינטיות שלי כמו רופאים אחרים ולא מחמיא להן. קשר רפואי בלבד. לדעתי, צריך לעשות הפרדה בין אני כגבר לבין אני כרופא. לכן אני לא מחמיא לנשים".
- איך אתה מפנק את עצמך?
"העבודה זה הפינוק הכי גדול. במוצ"ש, לסרט או לתיאטרון. החברים מהאוניברסיטה. לחו"ל אני נוסע רק לכנסים ולא לחופש. אם אפסיק לעבוד, בטח אנבול מהר מאוד".
לפנייה לכתב/ת 
"העבודה זה הפינוק שלי". פרופ שלמה משיח
צילום: חן מיקא
סידרה לו יותר לידות. עלית ושלמה משיח
צילום: חן מיקא
מומלצים
