שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אמה ואני
    "רומן מלא ניאופים שמעודד את הניאוף", כתבו בזמנו על "מדאם בובארי", אך שכחו לציין שגוסטב פלובר הוא שהביא לתפנית ביחסים בין סופרים ובין הדמויות שלהם. אריאנה מלמד על גיבורים בלתי נשכחים

    הוא אמר, "אמה בובארי זה אני" ( Emma Bovary c'est moi), והשאיר לנו עבודת-פרשנות קצת מסובכת. למה התכוון גוסטב פלובר? שלמרות מאמציו "להתנתק" מן הדמויות שלו ולנהוג כלפיהן באובייקטיביות, תוך שהוא מצייר דיוקן ריאליסטי ולא אידאליסטי שלהן – למרות כל זה, ובניגוד להשקפותיו האסתטיות המחמירות, הן "מייצגות" אותו?

     

    כי הרי האמונות והכמיהות של אמה בובארי, מערך השאיפות שלה והבחירות האומללות שלה ודאי לא היו שלו. הוא בז להן, כמו שבז לבורגנות הפרובינציאלית

    בכללותה ולא האמין שעתידים להיוולד מתוכה גיבורים במובן הישן. לא קדושים, לא מתקני עולם, לא דמויות מופת כמו האחת היחידה שסגד שלה, דמותו של אנטואן (או אנתוני) הקדוש. מבחינה מנטלית הבורגנות היא פח אשפה של רעיונות מיד שניה, כך האמין פלובר. ב"החינוך הסנטימנטלי", ב"בובאר ופקושה" שלא השלים עד מותו, וכמובן ב"מדאם בובארי", האמונה שלו אמנם לובשת צורות שונות, אבל בסיסה לא משתנה.

     

    ללא נחמה

     

    נתחיל דווקא בסיפורם העגום והמגוחך של שני הלבלרים הגמלאים. אין כמוהם ליצירת דמויות ארכיטיפיות של אנשים שמעולם לא חשבו באופן עצמאי, ועם זאת האמינו (מדוע? פלובר לא מפרש, וכנראה שהוא סבור כי מדובר בתכונה אוניברסלית) שיש בידם הכלים לחולל מהפכות אמיתיות ברעיונות שאינם מבינים עד תום. לו הספר היה נכתב היום, בובאר ופקושה היו ודאי נכתבים בדמותם של ניו-איג'יסטים מבולבלים לגמרי. שני הפקידים הלבלרים מגוחכים לא פחות, במונחי תקופתו של פלובר. דווקא האמונה מייד שניה בכוחו של הרציונליזם לגאול אותם, היא שמלעיגה כל נסיון שלהם להיטיב את מצבם בעולם.

     

    ואמה בובארי – במה היא שונה מהם? בעיקר בכוחה לחולל הרס בסביבתה, בגלל אותם רעיונות מיד שנייה שהיא מכורה להם. אמה בובארי, בדיוק כמו אחותה הרעיונית אנה קארנינה, היא קורבן של יותר מדי ספרות רומנטית, של אמונה ביכולת שלה להתעלות מעל למצב הפרובינציאלי ולעצב מחדש את חייה כגיבורה לא ממש טראגית באחד הספרים שקראה. והרי זו איוולת מוחלטת, טוען פלובר, ואפילו איוולת הרסנית. טוב היתה עושה אמה לו נשמה עמוק, הביטה בנוחות היחסית של חייה ואמרה לעצמה: מחוץ לספרים – זה כל מה שיש. מחוץ לספרים, אי אפשר לנהל שני רומנים כושלים, לחיות בבזבזנות קלת-דעת, לבעוט בכל הסובב ועוד לקוות להפי אנד.

     

    אבל אמה היא גיבורה טראגית, ולכן – בעולם הערכים הנוקשה מאוד שפלובר מוליך בו את דמויותיו – עליה למות. כי המוצא היחיד מן העקה של הבורגנות שפלובר הציע לדמויות שלו, לא כולל פתרונות דרמטיים ושינוי ממעלה שניה. אחיותיה האמיתיות של אמה בובארי בעולם שמעבר לכריכות הספרים אמורות להתעשת ולשמוח בנוחות ובבטחון שיש להן, אבל בין הכריכות הם לא יכולות לעשות זאת, כי אם יעשו – לא תהיה דרמה. לא יהיה "סיפור".

     

    ובעוד שטולסטוי מציע לנפשות הפועלות ב"אנה קארנינה" מוצא של כבוד שיש עימו טעם חדש לחיים – היינו, ההכרה בקדושתם כמתת-אלוה והתבצרות בקונסרבטיביות של חיי משפחה מהוגנים, שרק הם מבטיחים אינטימיות אמיתית – פלובר לא מציע כלום. אמה מרעילה את עצמה. שארל מת משברון לב. בתה היחידה של אמה אינה יורשת את היתרונות של הבורגנות, ששני הוריה ביזבזו, והיא הופכת לשכירה קשת יום בבית חרושת.

     

    חיים מפחידים

     

    טרגדיה? רק אם נקבל את התפיסה החברתית של פלובר כחזות הכל. אבל לא כך אנחנו קוראים, מפני שלא כך כתב. פלובר נולד אל תוך אותה בורגנות פרובינציאלית שהיה לו נוח לתעב, בעוד שיתרונות קיומה אפשרו לו לכתוב ללא הפרעה. אביו, רופא שהתעשר מספסרות קרקעות דווקא, ואמו, שהיתה בת למשפחת אינטלגינציה כפרית שתרמה גם נדוניה נאה לשידוך, יועדו לגוסטב חיים של עורך-דין כפרי מצליח. אבל כשהיה בן 22, אובחנה אפילפסיה, והוחלט שעדיף שלא יתרגש ויחיה בשקט ובנחת בבית שאביו קנה עבורו ויתמקד בכתיבה. פלובר עצמו פקפק באבחנה: "פחדתי מכל דבר", כתב. "יותר מכל, התייראתי מפני החיים עצמם".

     

    ובין שהיתה זו הפרעת חרדה שמנעה ממנו לתפקד בעולם, ובין שהיתה זו מחלת הנפילה – האבחנה הזאת שינתה את חייו, ומיסדה בעבורו בדיוק את אותם חיים בורגניים שכה תיעב. הוא אכן לא נישא מעולם ולא הקים משפחה, אלא בחר לחיות במחיצת אמו ובת-אחותו (אחרי שהאחות האהובה נפטרה), אבל בחר גם שלא להיות חלק מן הסצינה הספרותית בפאריז, ולהתענג על נעמי הכפר המבריאים אך המשמימים. ההרפתקה הכי מסעירה בחייו היתה טיול של שנתיים במזרח התיכון מן הפירמידות לירושלים, משם לסוריה ולטורקיה, ובחזרה לקן הנוח.

     

    כששב ממסעותיו ב-1851, ישב שלושה ימים בחברת שניים מידידיו שהיו משוררים, וקרא להם את כתב היד של "הפיתוי של אנטואן הקדוש". התגובה היתה צוננת במיוחד. הם הציעו לו לשרוף את היצירה ולהתרכז בכתיבת רומן "מעשי" יותר. הם אמרו לו, "את המוזה שלך צריך להאכיל בלחם ובמים בלבד מפני שעודף הליריות הורס אותה". הם הציעו שיספר את השערוריה הנוראה של אותם ימים, פרשת הבגידה של דלפין דלאמאר, רעיתו של הרופא אז'ן דלאמר, שמאסה בבעלה והרסה את חיי שניהם.

     

    פלובר לא שרף את כתב היד שלו, אבל התיישב לכתוב בדיוק כעצת ידידו. המלאכה נמשכה חמש שנים. היו בה בעיקר מחיקות אינסופיות וייסורי-נפש קשים סביב כל משפט. פלובר לא האמין בקיומן של מלים נרדפות, וחשב שאסתטיקה ספרותית אמיתית כרוכה במאמץ שלמצוא את "המלה האחת, היחידה והנכונה, שכאשר תימצא – עצם קיומה ימחק את כל האחרות מן התודעה".

     

    העיצוב האסתטי, כך האמין, יציל את סיפורה של מדאם בובארי מן השיממון אליו נדון. והוא צדק, מפני שהוא ביצע תפנית משמעותית מאוד ביחסים בין סופרים ובין הדמויות שלהם בתקופה הרומנטית. האסכולה הרומנטית התמקדה באידאליזציה של הגיבור-היחיד ומאבקו להשגת המטרות הנשגבות מכוחו ומבינתו, תוך הבעת אהדה אינסופית לדמות. פלובר ביקש להישאר בצללים. אמנם מספר יודע-כל, אבל לא מספר-שופט, אלא כזה שתפקידו לבחון ב"אובייקטיביות" כל פן, כל תו של הדמות, ובלבד שהאינפורמציה תורמת להארת העומק הפסיכולוגי שלה. כך, מה שיכול היה להסתכם בכרוניקה יבשושית של מעשה בגידה, ניאוף ומוות – מוליד בעטו דמות בלתי-נשכחת ולחלוטין לא אידאלית.

     

    מוסיקה לבורגנים

     

    כמו המחבר, איננו דנים את אמה לכף חובה מכוח אמונותינו בקדושת המשפחה או הנישואין: אנחנו לא שופטים ולא מעריצים, אנחנו מבינים ומפתחים אמפתיה עמוקה יותר ככל שהכרותנו עימה נמשכת, וככל שמתברר לנו כי היא שרוייה בדרך שאין ממנה מוצא.

    ב-1857, צרפת הרשמית עדיין לא ידעה לקרוא כך. פלובר הועמד לדין באשמה הרגילה של "פגיעה במוסר" מפני שכתב "רומן מלא ניאופים שמעודד את הניאוף". לא היה דבר רחוק יותר מליבו של המחבר, אבל את זה אי אפשר לטעון בבית המשפט. בסופו של דבר נסגרה עסקת טיעון מוצלחת והוא לא הורשע. חצי שנה לאחר מכן, באותו אולם-משפטים עצמו, הורשע שארל בודלר באותה עבירה עצמה.

     

    מיטיבי-קרוא הבחינו מייד בגדולתה של היצירה, למרות שדווקא אל "החינוך הסנטימטלי" התייחסו בשוויון נפש, למגינת ליבו של המחבר. הם קשרו לו כתרים שלא אהב. כשאמרו לו שהוא גדול הריאליסטים הצרפתיים, דחה בבוז את הקביעה, ואמר שמה שמעניין אותו באמת הוא ליצור תרכובת של רעיונות חברתיים ומוסיקה. כן, מוסיקה. ההרמוניה החמקמקה של המשפט היתה חשובה לו לא פחות מאשר הרעיון שקידם, או ביקר. "קצבית כמו חרוזים ומדוייקת כמו מדע" – כך רצה לראות את לשון הכתיבה שלו. ב"מדאם בובארי" גם הצליח.

     

    בניגוד לרצונותיו המובהקים, הבורגנות הצרפתית (והמערבית בכלל) ניצחה: היא הפכה למרכז החברתי לצריכת תרבות עילית. נדמה לי שהוא היה מעריך את האירוניה מעט יותר אלולא השפיעה באופן ישיר כל-כך על יצירתו. בשל המוסיקה השקולה, בגלל האבחנה הנוקבת, בגלל שנמנע מלחרוץ משפט – הוא תרגם סיפור פשוט על צרות של עשירים לטרגדיה שכל בורגני טוב – במובן המצויין של המילה – יכול עד היום להזיל עליו דמעה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים