החלום ושברו
"הגברת עם היהלומים" של יוסי בבליקי מוביל את המאזינים לתוך חלום הזוי, שתכניו אינם ידועים מראש. גבע קרא עוז על עולם מרוסק
כבר 20 שנה מסתובב יוסי בבליקי עם "הגברת עם היהלומים" בבטן. השירים שכתב אז (כשעוד קראו לו יוסף) היו אמורים להפוך לאלבום הבכורה שלו, אלבום שמעולם לא הוקלט בצורה מסודרת. השנים חלפו, בבליקי הפך לכוח מכריע ב"פונץ'", הוציא בעצמו את "אלבום המצעדים" היפהפה, שב ל"פונץ'" בגלגולה השני - ורק בשנים האחרונות חזר לשירים ההם, שהתבשלו על אש קטנה בלב, והקליט אותם טיפין טיפין.
שירי האלבום לפיכך מכילים תערובת של בוסריות ובשלות. מעין מבט מפוכח ובוגר על גרעין היצירה של בבליקי - עדיין מורכב ומסוגר מדי, עדיין קשה לעיכול - אבל תמיד כזה שכשאתה נתפס בפיתיונות המחודדים שהוא שולח אליך, קשה להשתחרר ממנו.
11 קטעים יש באלבום העמוס, חלקם אינסטרומנטלים ("הגברת עם היהלומים"), חלקם באווירה רוקית קשוחה ("אחד מול אחד"), חלקם ברוח קלאסית מודרנית ("קולות מגבוה"), חלקם באווירה ג'זית ("המקום שכל האנשים האבודים הולכים אליו"). הבולט שבהם לטעמי הוא "2,3,4 ילדים טובים", שמראה שכשבבליקי נוגע בפשטות, הוא מצליח ליצור שירים נפלאים באמת. הטקסט הנפלא והשילוב בין בבליקי לבין מקהלת "בת קול" הצעירה יוצר מאסטרפיס, שבעולם מתוקן יותר היה הופך ללהיט ענק.
רוק מרוסק
שאר השירים מציגים עולם קברטי ואפל. נגיעות הפסנתר וקולו החמים של בבליקי נמזגים בצרימות מעודנות המוגשות בקצב מערפל. זה מסוג התקליטים שנשמעים במיטבם כשהגרון ספוג במנות נכבדות של וויסקי, רצוי על כסא שבור, בפינה של בר נטוש.
האלבום מזכיר ברוחו את טום וויטס של שנות השבעים, עוד לפני שהצטרד לחלוטין. סוג של רוק מתקדם, אבל מרוסק, מנופץ ולא יומרני. נדמה כאילו מתנהל בשיריו קרב בין המלודיה המזוגה לאורכם, לבין כלי הנגינה, שמתעקשים לשבור את הקצב, לסטות מהמסלול ולהתנהל בקודים משלהם - כשקולו של בבליקי נמצא בתווך, מתייסר, מקונן ומתאהב לחילופין.
"מתקרבים אל הקצה" נקרא אחד מהשירים היותר מרשימים באלבום, ודומה שהוא מתאר יפה את הניסיון המוזיקלי שמתועד בו - ניסיון להרחיק את השירים אל מעבר לבסיס שלהם, מבלי שיקרסו לתהום. לפרק אותם לגורמים, ולהישאר שלמים.
שירי האלבום נכתבו בהשראת סיפורו של דויד דנציגר, "אשה של יהלומים" - סיפור שאמור היה להפוך לסרט שלעולם לא נעשה. "גברת עם יהלומים" הוא לפיכך פסקול לסרט שלא נעשה, סרט שהמאזין יכול לביים לעצמו בראש, לבד. האלבום משמש כמקפצה לעולם אחר, שתכניו אינם ידועים מראש, כשכל אחד מוזמן לחלום את החלום שלו.