יש נביאים בעיר

רק מה, אחרי כמה חודשים, באחת התקופות הקשות של להקת הסבבה והפנאן, דורות נעלמה. השוטים יצאו בעקבותיה, וחזרו מהמסע הזה לא רק עם האבידה, אלא גם מאוחדים ועם תקליט חדש, השני שלהם, 'מחפשים את דורות'. "במסע יש אנרגיה מאוד מאחדת", מתמצת השוטה גלעד את הסיפור. "קלטנו שאם אנחנו לא עוזרים אחד לשני, כולנו ניפול".

קצת הזוי סיפור האתון, לא?

גלעד: "אתה מוזמן להכיר אותה. היא נמצאת שני מטר מפה, אצל דוד שלי. אני הולך להיות אבא בעוד חודש, והפעם הראשונה שהרגשתי איזו שייכות ודאגה למשהו, חוץ מלשכר הדירה שלי, היתה לאתון הזו. היא פתחה לי את הלב".

רואי: "דורות לימדה אותי את סוד הדורות. את ההבנה שלא רק לאנשים יש היסטוריה, אלא גם לבעלי חיים".

שוטי הנבואה הם גלעד שמעון (שלא משתגע על שם המשפחה שלו), רואי לוי, עמית כרמלי, שלושתם מגרדים את ה-34, אסי גבעתי, 32, אברהם טל, 27, ועידן כרמלי, אחיו של עמית, בן 26. גלעד ועמית נולדו באותו יום ובאותו בית חולים. מאוחר יותר נוצר קליק גם בין גלעד ורואי, שניהם ילידי המושבה מטולה. בהמשך הצטרפו גם אברהם טל (אז הוא עוד נשא את השם הכבד אברהם-אריה טל-פואנקינוס) ועידן כרמלי.

תחילה ניגנו השוטים בבית של אברהם בנווה אטיב, מול נופי הגולן, אבל די מהר החליטו לעבור, עם כל האופטימיות הקוסמית שלהם, לתל אביב. עיר הבירה שלהם היתה שכונת פלורנטין. "היינו פונדמנטליסטים שהולכים לכבוש את תל אביב", נזכר גלעד. "כולנו גרנו באזור פלורנטין, היתה לנו דירת גג ג'וחית לגמרי, והיינו טוחנים על הגג מוזיקה בלי הפסקה". ההופעה הראשונה היתה בצוותא'לה (עמית: "שתבין, לא בצוותא 2, בצוותא'לה, מתחת למדרגות. מקום צר שמשמש כמחסן"). כל אחד הביא מהבית 1,500 שקל, כדי שיוכלו להיכנס לאולפן להקליט את האלבום הראשון שלהם. "כשקידמנו את התקליט", אומר אסי, השתקן והקופירייטר שבחבורה, "היינו הולכים לשינקין ועושים רעש, מנגנים ושרים. חיינו את הקטע כאילו זה מה שיש לנו בחיים, להעביר את הבשורה. פעם אפילו זרקו עלינו מים".

מה הבשורה שלכם, באמת?

גלעד: "בעיקרון, אני חושב שהבשורה הכי גדולה היתה לעשות טוב לאנשים. רוב המוזיקה שיצאה אז מהרדיו היתה מאוד קודרת, ואנחנו רצינו שאנשים ייהנו מהמוזיקה. רואי בא עם המשפט 'מי שנולד הרוויח', שזה בעצם המהות של ההרכב הזה".  

רואי: "באלבום הראשון היתה לנו תחושה של שליחות, לעשות שמח ואולי טיפה להאיר או לעורר".

אז מדובר בעצם בשירי סבבה ופנאן?

אברהם: "זה לא שישבנו בבית ואמרנו, אנחנו רוצים להעביר מסר, בואו נעביר אותו בצורה של שטות. איכשהו זה פשוט קרה מהשמחה שלנו, מהכיף שלנו להיות ביחד ולנגן, מישיבות של שעות שמנגנים ועפים עם המוזיקה. זה מה שגרם לכך שהקהל יוכל לקבל את המסרים האלה בקלות".

למי אתם מכוונים את המסרים שלכם?

עמית: "יש התכוונות לפה ויש התכוונות לגלובל. מה שחשוב הוא הבנאדם".

גלעד: "חלק מהעניין הוא להראות לאנשים שמדבקות לא עובדות. לא כל הערבים רוצחים ולא כל הדתיים גנבים, ואין ימנים ושמאלנים, כולם בני אדם. לפני שבועיים היה יום השואה. אתה מסתכל על התמונות האלה, ולא מאמין איך אנחנו מעיזים להביע כאלה רגשות של שנאה אחד לשני במדינה הזאתי. איזה מתנה ענקית בכלל קיבלנו לחיות ולנשום במקום הזה".  

למרות האהבה והפרגון, גם אצלם לא תמיד הכל סבבה. עניינים של אגו. גלעד: "הרבה פעמים יש מצבים של אווירה נוראית בינינו, כי אנחנו שישה אנשים. אפילו זוג נשוי, אם הוא לא בעבודה ובפתיחות אחד מול השני, קמל. כל פעם שיש איזה משבר, אנחנו מדברים עליו, חווים אותו, ומוציאים אותו".

רואי: "אנחנו אנשים, לא סופרמנים. יש אפילו קטעים שאנשים פה לא דיברו אחד עם השני איזה יום-יומיים-שלושה, ואני מתכוון גם ליותר מזה".

מי החבר הכי אופטימי בלהקה?

רואי: "כולם תופסים את כל התפקידים, השמחים והעצובים. זה עניין של תקופות".

עמית: "למכות לא הגענו, אבל למטענים ולקושי בלתקשר ולהיות ביחד, כן. היינו מגיעים לפעמים להופעות אחרי ימים קטסטרופליים, עולים על הבמה ופתאום המג'יק בהופעה היה שולח את הכל לקיבינימט. אתה לא יכול לשיר חלק מהשירים בלי לשמוח. אתה לא יכול ליצור תפילה לבד. זה נותן איזשהו אומדן לחיים".

התקליט הראשון של הלהקה, 'שוטי הנבואה', הצליח למרות שהלהקה לא פימפמה את עצמה בחשיפה. המתכון היה הופעות והופעות, כישרון והרבה שמייח. התוצאה: 40 אלף עותקים נמכרו עד כה. "השירים הגיעו לאנשים ודיברו אליהם", אומר רואי. "אנשים ראו אותנו והביאו חברים שלהם. במדינה לא ענקית כמו שלנו, האנשים יכולים להתחבר לאמת גם כשהיא לא מפומפמת בלי הכרה בטלוויזיה".

אברהם: "כתבתי את השיר הזה מתוך סבל אישי, מתוך התלבטויות וקשיים. המיניות הזאת שבחוץ מבלבלת אותי עד היום. הרצון האמיתי הוא לא ללכת למסיבות ולשכב עם כל בחורה תועה, אלא להיות בשמחה, בכבוד, עם אשתי".

גלעד: "מה שרואים בטלוויזיה זה בעצם לעשות צחוק מהדבר הכי קדוש שניתן לאדם, וזה האפשרות לאהוב. מוכרים לך נעלי בית, אבל לובשת אותה כוסית עם שמלה חצי שקופה".

אז אתם לא רואה יותר טלוויזיה?

גלעד: "בקושי. אני רואה בימי שישי חצי שעה ואני שומע מה קורה. הטלוויזיה זה הדבר הכי חזק שיש כרגע בגלובל דאווין. למכשיר הזה יש עוצמה אדירה, ומי שנמצא במערכות האלה כדאי שייקח אחריות וינסה לגרום לעולם יותר טוב".

אברהם: "היתה תקופה ארוכה שלא היתה לנו טלוויזיה בבית, והיינו שמים את הסרט 'מטריקס'. ראינו אותו לפחות מאה פעם. צהריים, ערב. אנחנו מדקלמים אותו בעל פה. כרגע יש לי טלוויזיה ואנחנו רואים מדי פעם. יש דברים שאני מסרב לשתף איתם פעולה, כמו הקליפ 'תזיזי את הישבן, תנענעי את התחת' של הישראלים (הרכב היפ הופ - י.ב). אני לא רואה אותו, כמחאה. כשמשדרים אותו אני מעביר תחנה. זה פורנו רך. אני לא רוצה לקחת חלק בדבר הזה".

רואי: "הכוונה שלנו היא לא לבוא ולהכפיש. אנחנו מנסים להגיד שאנחנו לא רוצים להתנהג כמו תרנגולות שהולכות ישר לאבוס. בא לנו להסתובב ולראות מה יש בשטח, וגם להציע למי שרוצה אלטרנטיבות. כל הניתוחים הפלסטיים וכל הרצון הזה לאחידות, זה שטויות. כדאי שאנשים ישמרו על הייחוד שלהם, כי עוד מעט תבוא אופנה אחרת וזה ישתנה".

גלעד, למה אתה בעצם משמיט את שם המשפחה שלך מעטיפת התקליט?

"אני לא מתחבר לשם המשפחה שלי, שמעון. אני רוצה להחליף אותו. יש לי תסביך עמוק איתו שאני צריך לפתור. אני מרגיש שאני אוכל ממנו הרבה שפיצים. זה וואחד שריטה, אני יודע. אני עובד בינתיים על שם חדש. נומרולוגים, עניינים". 

אברהם: "אני נולדתי אברהם-אריה פואינקינוס-טל. סיפור ארוך. בקיצור, הרגשתי שאני מבולבל עם כל השמות, שאין לי זהות. בתקופה האחרונה זה אפילו הרגיש לי כאילו קוראים לי גלינג גלינג. סתם צליל חסר משמעות. אז קיצרתי לאברהם טל".

גם היום הם גרים קרוב זה לזה. אברהם גר בפרדס חנה, גלעד ועמית בזכרון יעקב, רואי בכרכור, ואסי במושב מאור השכן. רק עידן מסתפק בתל אביב. גם לזכרון הם הגיעו בדרכם ההזויה. "זה קטע מגניב", אומר גלעד, הראשון שעשה עלייה צפונה. "בוקר אחד עמית בא אלי ואל אברהם עם האוטוביאנקי שלו ואמר 'רוצים לצאת לטיול?'. ככה הגענו לזכרון. כרגיל, אנחנו, עם השאיפות שלנו, הגענו למקום הכי נמוך בזכרון. הבית הראשון שחנינו לידו הוא הבית שעברתי לגור בו".

לתל אביב הם ממש לא מתגעגעים. גלעד: "גרתי בפלורנטין במקום שהיה אחד מעל רמת הומלס. מין מחסן כזה מאחור, עם דלת ברזל, חדר אחד עם ריח של טחב, מתחת למתפרה, איפה שכל האנשים גם מביאים את הכלבים שלהם לעשות קקי. מקום חשוך, עם ג'וקים כאלה גיבורים ועכברים. בקיצור, מקום מעפן. אחרי כל העיר והג'וחה שגרתי בה, פתאום בית בטבע נראה לי מדהים. פתאום הכל נפתח לי, הסתפרתי, ואז הכרתי את אשתי".

רואי: "עברתי לכאן בעקבותיהם ובעקבות געגועים עזים שהיו לי לשבת תחת עץ. בתקופה התל אביבית הייתי הרבה פעמים מוצא את עצמי כלוא בבית, מחפש את הרוח, את העץ, ולא מוצא. כשחזרתי לגור בכפר, עם ילד בן תשעה חודשים, הרגשתי ממש כמו לידה מחדש. כשאנחנו מגיעים היום לתל אביב, אנחנו עושים את מה שצריך ולא נשארים שם שעה אחת יותר ממה שצריך. יש שם תחושה שכל הוויז'ואל והסאונד הם דברים שלא באים ישירות מהבריאה ומהבורא. אני מעדיף לשבת פה מתחת לשיח ולראות את האוסול, את המקור של הבריאה".

אבל כל חיי התרבות מתנהלים שם.

"הרבה אנשים שמצטופפים בתל אביב חיים בתחושה שתל אביב היא איזשהו מרכז תרבותי, אבל אני חושב שבמידה רבה זו אשליה. כשבאנו לפה ראיתי שהחיים ממשיכים בסבבה, אפילו בהרבה יותר סבבה. גם תל אביב, עם כל הכבוד לה, היא מין קיבוץ כזה, שבו כולם מרכלים על כולם".

עמית: "כשאני לא מתעסק במוזיקה אני מקשיב לרקפות".

עושה רושם שלא ליקקתם דבש בתל אביב.

גלעד: "בהתחלה היה סבבה. עבדתי בשביל אוכל בחנות לאופנועים, והייתי בעיר בעיקר בשביל לעשות להקה, כי אחרת לא הייתי נשאר שם דקה. בשלוש השנים הראשונות די אהבתי את תל אביב, החבר'ה, השכטות והסבבה".

רואי: "גרתי שש שנים ביפו, והיו לי הרבה רגעים יפים. יפו קצת שונה מתל אביב. גרתי בבית משותף,שבו גרו יהורים וערבים, ישראלים וזרים, וזה היה שיעור חשוב".

כולם חיים בצניעות. מופיעים לא רק במסגרת הלהקה אלא גם בהרכבים מזדמנים, לפרנסתם. "אני חי חיים מאוד מדודים ומאוד צנועים, ואני פועל גם בעסקי המזון", אומר רואי, שנישא בשנית. "יש לי צ'יפסייה קטנה בכרכור, שאני מוכר בה צ'יפס וכנפי עוף, ואני גם מדלג איתה למקומות אחרים, לפסטיבלים למשל".

גלעד: "זה טעים ברמות שלא ייאמנו".

מה הציפיות שלכם מהתקליט החדש?

רואי: "שכמה שיותר אנשים ישמעו אותו, לפחות כמו התקליט הראשון".

אברהם: "שהטקסטים והמנגינות שבאו מהלב שלנו יגיעו ללב של אנשים, יעשו להם טוב ויפתחו אותם".