בוכים על האיש שהצחיק את כולם

מאות אמנים, חברים וקרובים הגיעו בצהרים (ה') לאולם רובינא של תיאטרון "הבימה" בתל אביב, לחלוק כבוד אחרון לאברהם פשנל, האיש שהבמה הישראלית חייבת לו כה רבות. זמרים, מוזיקאים, שחקנים, במאים, מפיקים - כולם היו שם, חיבקו את המשפחה שפשנל, שהלך אתמול לעולמו, הותיר מאחור והעלו זכרונות. בזה אחר זה הם עברו ליד ארונו שהונח על הבמה הגדולה מוקף בפרחים ובנרות זכרון, כשמצידו הימני מונחת תמונה מצטחקת, של האיש שבזכותו נרשמו כל-כך הרבה רגעי הומור וצחוק בהוויה הישראלית.

"פשה מאוד לא אהב הלוויות. הוא לא אהב בתי חולים ואני משוכנע שהוא בהחלט לא היה רוצה שניקח את כל העסק הזה יותר מדי ברצינות. אם מישהו היה מעז ומספר בדיחה, סביר להניח שלא היה אכפת לו. אבל אנחנו לא מעזים", אמר חברו הקרוב השחקן חיים טופול שהנחה את הטקס.

שרת החינוך התרבות והספורט, לימור לבנת, קשרה כתרים לפשנל ואמרה: "בעסקי הבמה נופלת התהילה לרוב רק בחלקם של הכוכבים על הבמה. המפיקים נותרים בדרך כלל בשוליים. פשנל היה חריג – כולם ידעו מי הוא, כולם שמעו עליו, הוא הפך בחייו לדמות נערצת ולאורך שנים עיצב במו ידיו את התרבות הישראלית כמו קדר שלש בחימר".

לבנת גם התייחסה לכך שפרס ישראל לא ניתן לפשנל, למרות שחולק לגשש החיוור אותם גילה וטיפח. "אני מצטערת על כך שהוא לא זכה לקבל את פרס ישראל שכל-כך הגיע לו כאחד האנשים המשפיעים ביותר על דמותה של התרבות הישראלית", אמרה.

"עכשיו כשהלך, ישראל מתמעטת"

חברו הקרוב של פשנל עו"ד יגאל ארנון ספד: "ביום ראשון לפני חמישה ימים נפרדתי מפשה בחדרו בבית החולים בתל-השומר. ישבתי לצד מיטתו עם ניצה וגשש בנו שהיו גם הם בחדר. העלינו זיכרונות וצחקנו. שהדי במרומים שלא היתה דרך מתאימה יותר להיפרד מהאיש הגדול הזה, שבזכותו כל-כך הרבה צחקנו, אלא כשבת שחוק על שפתותיו. למחרת צפיתי בעצב בטקס חלוקת פרסי ישראל ושאלתי איך קרה שפשה לא קיבל פרס בתחום בו לא היה ראוי ממנו. נותרתי ללא מענה".

שייקה לוי, גברי בנאי וישראל פוליאקוב, חברי להקת "הגשש החיוור" הצליחו לגרום לכל היושבים באולם לדמוע כששרו את "פנס בודד" העצוב. "את השיר הזה הקלטנו כשיצאנו מהתוכנית הראשונה של 'הגשש', שאותה ביים שייקה אופיר. לא שרנו את השיר הזה 40 שנה, כי הקהל רצה דברים מצחיקים מהגשש, אבל כשטופול ביקש מאיתנו לשיר אותו היום חשבנו שאין יותר מתאים מזה", אמר גברי בנאי.

מוטי קירשנבאום, חבר נוסף של פשנל, שכתב לשלישיית "הגשש החיוור" ואף ביים אותה, אמר: "אצל פשה לא היו גסויות, מי שמזוהה עם עממיות לא סבל גסויות, הוא הפך את העממיות לקלאסה. הוא היה ביל גייטס של הקומון-סנס, הילד הכי גדול שחי כאן מאז שיבת ציון. בני דורי נמשכו אליו מכיוון שהם הבינו שיש תקווה לילדותיות ואפשר אפילו להתפרנס ממנה. פשה היה קבלן החלומות הכי גדול בארץ, הוא גם היה הקהל הכי טוב לאמניו – מפרגן, מעודד, מחזק ומאדיר. במשך שנים רבות הוא היה תל-אביב והציר שסביבו נעה הבוהמה. מעולם לא היו אמנים רבים כל-כך חייבים לאיש אחד הרבה כל-כך. כחובב קסמים וכטורף חיים כפייתי שלא מוכן להפסיד אף פרור הוא חיפש את הטריק של הטריקים, זה שיאפשר חיי נצח, אבל הוא לא מצא. עכשיו כשהלך, ישראל מתמעטת".

אחרי שנים שבהם כף רגלו לא דרכה באולם תיאטרון הבימה, נכנס בשערי התיאטרון הלאומי לחלוק כבוד אחרון לחברו הקרוב ומי שהלך איתו דרך רבת שנים, הרב אורי זוהר. רבים מהיושבים באולם ניגשו ללחוץ את ידו. "מה אני זוכר מפשנל? יש כל-כך הרבה זכרונות. אני זוכר את הגב שלו מ-40 שעות נסיעה צמוד אליו מאחורה בווספה. אברהם פשנל היה אדם נאמן לחבריו וזו מעלה נדירה שכמעט ואינה נמצאת עוד", אמר.

לאחר הטקס יצא מסע הלוויה ואברהם (דשא) פשנל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין של קיבוץ עינת.