שיר חדש: זמרים ירושלמים נגד המצב

"איפה טעינו"? כך שואלים בסינגל חדש שיוצא היום (א') לרדיו מבחר אמנים ירושלמים. מדובר בגרסת מחאה מעודכנת לשירם משנות ה-70 של נפתלי אלטר וזאב טנא, כשהפעם מוחים האמנים על מצבה המתדרדר של התרבות בארץ באופן כללי ובירושלים בפרט.

המאבק התקציבי בין מוסדות התרבות לבין עיריית ירושלים נמשך זה שנים והגיע בשנה האחרונה למשבר קריטי שכמעט וגרם לסגירת מוסדות רבים בעיר. האמנים ניסו את כוחם בהידברות אך לדברי יוזם הפרוייקט, מנהל "הצוללת הצהובה" אצ'ה בר, הם הבינו בסופו של דבר שהנשק היחיד שנותר להם הוא היצירה.

בר גייס לשיר את האמנים הירושלמים: אודליה דהן, איתי רוזנבאום, אמיר קלוגמן, גיא אדריאן, הדרה לוין-ארדי, יהודה כץ, יוגב שטרית, מעין אוחנה, משה להב, מרב סמן-טוב, סגול 59, רובנס, שאנן סטריט ותמר אייזנמן. לשיר, שהוקלט בשבוע שעבר, יצולם גם קליפ שישדור בערוץ המוזיקה.

סגול 59 הוסיף לגרסה המקורית טקסט בועט משלו, שפונה באופן ישיר לראש עיריית ירושלים אורי לופוליאנסקי: "ראש העיר תסתכל לי בעיניים / כי התרבות בעיר הקודש בורחת כמו כדור בין הרגליים / אולי אתה קרוב יותר לשמיים / אבל אמנים כאן חיים רק על לחם ומים / אז איפה טעינו? / אולי בזה שלא מחינו / נזרקנו מפה לשם כמו קוביות בקזינו / עם מיתר קרוע מול עתיד בלתי ידוע / בסוף שבוע לא רגוע / מחכים לפיגוע / אז חיכינו אלפיים / פשטנו ידיים / מאבטחים ת'קניונים / אבל מי יבטיח שבינתיים זה לא השיר האחרון שיצא מירושלים / אל תשתו לחיים כי הם שמים עלינו זין / חיים בסיוט נאחזים בקצה של חוט / שלא תהיה לכם שום טעות – אם תהרגו את התרבות / יש לכם דם על הידיים. העיר בוערת, חייגו: 102".

"מוסדות התרבות מנהלים שנים מאבק מתיש במוסדות השלטון והשלטון המקומי על הקצבות ותמיכה בפעילותם", אומר בר, "התפיסה הרווחת טוענת שיש לתמוך פחות ופחות בתרבות ואמנות ולדרבן את המוסדות להגדיל את הכנסותיהם העצמיות - התפיסה הזו הורגת את התרבות ומפנה בכבוד רב מקום נכבד לתרבות הרייטינג. במקום לעודד יצירה מקורית, איכותית ומעניינת, מתפתחת תרבות האינסטנט".

"בירושלים המצב קשה עוד יותר", מוסיף בר, "ירושלים היא עיר עם כלכלה שוקעת שבה הממשלה והעיריה מקצצות עוד ועוד בתקציבים וגורמות בפועל לגסיסת המוסדות הפועלים בה. גם היום 30 שנה אחרי שטנא ואלטר כתבו את 'איפה טעינו', מילות השיר מדויקות ורלבנטיות לחיינו. לא איבדנו אמונה. אנחנו רוצים לבנות ולסלול, אבל זה לא פשוט. אנחנו עושים פה תרבות, חיים ובועטים ובאנו לומר שאנחנו לא מתכוונים להיעלם".

תרבות כחומת מגן

"תקציב התרבות בירושלים מזערי לעומת זה שבתל-אביב וזה אומר הכל", אומר סגול 59, "הפוליטיקאים מדברים בקלישאות ואין פתרון אמיתי בשטח. היה לי מאוד חשוב שהשיר לא יעבור רק כקאבר נחמד לשיר שנכתב לפני 30 שנה וזו הסיבה שהוספתי בית משלי, על מנת שימקד את הצעקה. אני יודע שאנשים יקפצו מהחיבור של 'דם על הידיים' אבל בסופו של דבר צריך להודות שיש אינפלציה בשימוש בביטוי הזה עד כדי כך שהוא הפך לגיטימי. אני משתמש בו כמטפורה בשפת ההיפ-הופ ולא צריך לקחת את זה לקונוטציות שמעבר לכך. איזה נשק יש לנו מלבד מילים ולמוזיקה? שירים אולי לא יכולים לשנות אבל הם בהחלט מסמלים תקופה והלך רוח ומעלים נושאים לסדר היום, בזה מצוי הכוח. השאר תלוי במאזינים".

"קשה לעשות תרבות בארץ", מוסיף הראפר, "זה לא רק בירושלים למרות שכאן זה קשה במיוחד. מה שמרתק בירושלים הוא שלמרות שהיא עיר הבירה והעיר הגדולה בארץ מבחינת תושבים, החוזק שלה הוא דווקא בתרבות שצמחה כאנדרגראונד וזה בא לידי ביטוי גם בלייבלים של מוזיקה וגם במוסדות כמו 'הזירה הבינתחומית'. תחשבו על מה שזה אומר.

אני לא מבקש שתתנו לי או לאמנים אחרים כסף, אנחנו ניצור כך או כך, אבל הקיצוצים שלכם יגרמו לסגירת מוסדות שהם המקומות בהם הקהל מקבל את המצרך הזה שקרוי תרבות. אתם מדברים על מותרות, אבל תרבות היא גם מרכיב בביטחון. צריך לתת סיבות לאנשים לרצות לגור כאן, לדעת על מה הם מגינים. התרבות הישראלית היא חומת המגן הכי טובה מול האויבים שלנו ובלעדיה נהפוך לחלולים, מה שיאפשר לאויבים שלנו לתקוף אותנו ולנצח ביתר קלות. העם היהודי שרד תקופות קשות בגלל הזהות היהודית מעוררת הגאווה שהיתה לו והיום אנחנו מחריבים את עצמנו מבפנים. את הטענות האלה אני מפנה לא רק ללופוליאנסקי אלא לכל המערכת הפוליטית".