יחסים מסוכנים
ערוץ הכנסת עלה אתמול לאוויר ושעמם כצפוי. העובדה שחברת החדשות של ערוץ 2 הסכימה לקבל 15 מיליון שקל כדי להפיק אותו, מצביעה על שיקול דעת לקוי
בעבור 15 מיליון: שידורי ערוץ הכנסת החדש, ערוץ 99
מאתמול זה באוויר. ערוץ הכנסת המשודרג. תקלות טכניות התחלתיות, סאונד בעייתי, הסטנדרט השידורי הגבוה של חברת החדשות של ערוץ 2 – המפיקה את הערוץ – לא ניכר כאן. מיכאל טוכפלד מראיין ח"כים באריכות, בהרחבה, בהמשכים, כאילו אין תוכנית הבאה. ובאמת אין. בתוכנית הבאה יש עוד ח"כים שמתראיינים באריכות, בהרחבה, בהמשכים. ואז שידור מפרך מוועדת החינוך של הכנסת. ואז טוכפלד והח"כים בהמשכים. אתה צריך להיות נהג מונית בחופשת מחלה או אסיר משוחרר כדי לגלות בשידורים האלה עניין כלשהו.
15 מיליון שקל מכספי המיסים שלכם, זה מחיר הגשמת חלומם הרטוב של 120 המופלאים: לראות את עצמם בטלוויזיה כל הזמן. למעשה, מדובר בטלוויזיה במעגל סגור. אין לי מושג מה חשב לעצמו שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, כשהחליט שמתאים לו לקחת את ה-15 מיליון האלה ולספק לכנסת ערוץ. על עיתונות הוא בטח לא חשב. קיטל מאמין שאין שום בעיה לסקר עיתונאית, בערוץ 2, את פעילות כנסת ישראל, ובחצר האחורית – ערוץ 99 – לספק שירותי סיקור בתשלום לאותה כנסת. למה הדבר דומה? למקרה דמיוני שבו אילנה דיין מגיעה לראיין את דודי אפל, ובסוף הראיון מקבלת ממנו 15,000 שקל כדי לראיין אותו ראיון נוסף – הפעם לקלטת של שמחה משפחתית. נראה לכם שדיין היתה מסכימה?
קיטל הסכים. קיטל הוא עיתונאי מצוין, והוא משוכנע ששום דבר לא ישפיע על שיקול דעתו העיתונאי המצוין. אולי. אבל קיטל מתעלם ממראית העין, מהפוטנציאל הנרחב לניגודי אינטרסים, לקח-ותן עם פוליטיקאים, ובעיקר מתהליך הערוץ-אחדיזציה שהוא מעביר את חברת החדשות שלו. ברגע שהוא מתחיל לקבל תקציב מאחד ממושאי סיקורו – כנסת ישראל – קיטל מבצע את החטא הקדמון של רשות השידור: יצירת תלות הדדית בין פוליטיקאים לבין מערכת הסיקור העיתונאית והייצוג הטלוויזיוני. ומכאן כבר נשקף, במלוא הדרו, מדרון חלקלק. יתכן בהחלט שהנפילה במורד מחילת הארנב הלא-כשר הזה שנשלף מתוך כובע עיתונאי לא תתרחש מיד. אבל בפעם הבאה שאתם צופים בדיווח של רינה מצליח מהכנסת, רק זיכרו שהערוץ שלה עובד אצל האנשים האלה.
ביזבוז זמן: מהדורות החדשות, "משעל חם", ערוץ 2
איך זה מרגיש, לראות טלוויזיה ביום שאחרי משאל ההתנתקות? זה מרגיש כמו ביזבוז זמן. זה מרגיש כמו שום דבר. זה מרגיש כמו "ראינו הכל, שמענו הכל, כלום לא ישתנה, עיזבו אותנו במנוחה". ביום שאחרי, נותר רק מפל הקלישאות שכל ערוצי הטלוויזיה ממטירים עליכם כמי שמבקשים לייצר עניין במקום שבו אין כזה: "המהלומה המוחצת שחטף שרון", "המשבר הפנימי בסיעת הליכוד", "הסטירה שספג שרון במפלגתו", "סיעה שהתנתקה ממנו". המון זמן-אוויר על כלום. על הקיפאון המוחלט. על נקודת האפס. איש לא אומר את מה שהפך רשמי: מתיישבי יש"ע מחזיקים מדינה שלמה בצווארה, ואין בכוונתם להרפות עד שנישנק.
הצפיה בטלוויזיה של היום שאחרי היתה מתישה בעיקר מכיוון שבמסווה של חדשות, אמרו לכם מהדורות החדשות שאין חדשות, ולא יהיו. "נדבר על מיעוט שכופה את דעתו על הרוב", אמר ניסים משעל, שהטריח את עצמו לנווה דקלים בגוש קטיף. בסדר, אבל למה לדבר על זה מלב-ליבו של המיעוט? אני מבין כי לאחר שחסמו בגופם את תוכנית שרון, חשים האנשים האלה גם צורך לטפוח לעצמם על החזה בשידור (הנה פייגלין רץ ליאיר לפיד) – אבל מה דחוף למשעל לתת להם מיקרופון על מנת להשמיע שוב את מה שהשמיעו ללא הפוגה בחודש האחרון? הבנו, ניצחתם, בסדר. לכו תתנחלו.
צריך להגיד:
*שרק פיני גרשון יצליח לפנות התנחלויות.
*לדוד ד'אור: לטובת כולנו, תתחיל לעבוד על השיר לאירוויזיון עם פיני גרשון.
