ככה לא מספרים בדיחה

מקדמי המכירות של "ספר ההומור היהודי הגדול" הם רבי נחמן מברסלב, רבי פנחס מקוריץ ומימרה חסידית שזו לשונה: "בני אדם שמחים אנו ומשמחים אנשים עצובים". אלה גוייסו לשער האחורי של האוסף העצום, עליו טרח פרופסור אדיר כהן, ואם ממשיכים לקרוא בגב הכריכה – כמו שעושים אנשים ששואלים את עצמם, לקנות או לא לקנות – מוצאים ש"באמצעות הבדיחות של עם ישראל לדורותיו מצטיירת אף ההיסטוריה היהודית כולה במבט מחוייך, ומתעצמת ההכרה כי הבדיחה לא רק שליוותה את העם היהודי בכל דרכיו אלא אף היתה כלי חשוב בידיו במאבקי הישרדותו, בהתמודדותו עם העולם העויין, בביקורתו העצמית ובהארת ימיו בצחוק".

בנקודה זו, ייתכן שהרוכש ההיפותטי יזקיף מעט את קומתו הלאומית וימשיך לפנטז על הזמנתו להדליק משואה ביום העצמאות הבא. כיוון שיומרות כאלה רחוקות ממני מאד, מיהרתי לברר אם שנת 2004 כבר הגיעה, או שמא הספר הזה הגיח ממכונת זמן, חם וטרי מן הפיפטיז. לשם כך צריך לקרוא.

לא שמח ולא מבדח

"שבועות אחדים לפני ראש השנה התכונן התוקע בשופר לתקיעות. כדי לא להפריע את מנוחת השכנים בתקיעותיו, היה עושה את החזרות מתחת לשמיכה. בראש השנה עלה לתקוע, אך ככל שהתאמץ, התקיעות לא יצאו מהשופר. ניסה פעמיים ושלוש וארבע, אך לשווא. לפתע נשמע מעזרת הנשים קולה של אשתו: 'מה קרה, חיים, הן במיטה בבית תקעת כל כך טוב...'".

הנה עוד אחת. גם היא נבחרה באופן מקרי לגמרי: "איזהו גיבור? השורד חיי נישואין". ועוד: "כמה חסידי לובביץ' דרושים כדי להחליף נורה? - אף אחד, היא לעולם לא תמות". והנה אחת, כמעט אחרונה, בענין אחר לגמרי ואקטואלי: "מה המשותף לסדאם חוסיין ולאביו? שניהם לא נסוגו בזמן". אוי.

מאות העמודים הגדולים של היצירה עבת הכרס הזאת מתחלקים לנושאים, מלידה עד מוות, מיחסי יהודים וערבים ועד מין, ואם נדמה בינתיים שאולי חלק מן הבדיחות יכולות להעלות חיוך אצל חובבי יודאיקה שמצויים יותר בנפשות הפועלות (מספר לא מבוטל של רבנים שמתו מזמן), הרי שצריך כאן הערת אזהרה: אנשים שרוצים להחזיק ארון ספרים חף מגסויות, לא יוכלו להרגיש בנוח עם הספר הזה. גם כשהקשר בין הבדיחות היותר-נועזות לבין יהודים הוא קלוש ומסתכם בנוכחותה של טחינה בבדיחה, לפעמים זה, אפעס, לא כל כך נעים וגם לא שמח ומבדח.

כמעט בכל עמוד בספר הזה תמצאו חלקים של מכונת הזמן המוזרה שהביאה אותו לעולם. הלשון עבשה וארכאית. דוגמאות מן הפרק הקרוי "בדיחות ילדי ישראל", למשל: "המורה נוזף ביוסי המאחר ושואל אותו: 'מדוע איחרת, יוסי?', 'נהגתי לפי הוראות שבתמרור התנועה', משיב יוסי. 'מה הקשר בין תמרורי תנועה ובין איחורך', שואל המורה בכעס. 'בתמרור היה כתוב: בית ספר לפניך, התקדם לאט', משיב יוסי". מתפקעים מצחוק? לא יכולים יותר? הנה עוד אחת. "המורה: 'שש ועוד ארבע הן עשר'. התלמיד: 'לא יכול להיות שש ועוד ארבע הן עשר, הלא חמש ועוד חמש הן עשר'". וככה זה נמשך ונמשך ונמשך – כאילו רצה המחבר להקיף את כל הכללים הבלתי-כתובים ל"איך לא מספרים בדיחה".

בהומור יש חוקים 

ואיך לא מספרים? ראשית, לא נותנים שמות גנריים לדמויות אלא אם כן השם נחוץ להעצמה קומית. בבדיחה שעניינה שתי פולניות, זה בסדר גמור לקרוא להן ז'ניה וגניה, אבל יוסי וגידי וחיים לא תורמים דבר, להיפך: הם מייד מעלים את השאלה, למה יוסי ולא גידי ומה הללו עושים כאן. נדמה לי שהם נלקחו מאמנות הוויצים של שנות החמישים, אז סברו אולי כי מתן שמות מייצר אותנטיות מסויימת. הזמנים השתנו. פרופסור אדיר כהן כנראה עדיין לא שמע על כך.

שנית, אם באמת רוצים להצחיק בכתב – שעה שרוב כוחה של הבדיחה הוא בעל פה – צריך להיזהר מאד בעניין הלשון. כשתמצאו לי יוסי אחד כזה שיאמר למורה שלו, "נהגתי לפי ההוראות בתמרור", אני מבטיחה להתעוות ולהתפתל בפרצי גיחוך לחלוטין לא נשלטים, אבל עד אז, עד שאמצא בקובץ הזה, אולי בקריאה שנייה, לשון אותנטית מדוברת – מותר לי להסתפק בהרמת גבה.

שלישית – וזה חשוב במיוחד – צריך לדעת לוותר. לא כל אמירה נושנה המיוחסת לשמעון פרס היא בדיחה, ולא כל חידוד רבני מצויין לשעתו ראוי להתגורר באוסף שמיועד לקוראים בני המאה הזאת. גם לא כל שוס סקסיסטי היסטרי. קחו למשל את זה: "אישה מתלוננת בפני בעלה: 'נחום, שוב אינך מביא לי שוקולד וסוכריות כפי שהיית עושה לפני שנישאנו'. השיב לה נחום: 'האם ראית מישהו שממשיך לתת תולעים לדג אחרי שהעלה אותו בחכה?...'" או את זה: "הם זוג מאושר – הוא נוחר והיא חרשת". קצת מותח את מושג הבדיחה, לא?

הזמן עושה את שלו

אביו הרוחני של אדיר כהן הוא חנניה רייכמן, בעל "ספר הבדיחה והחידוד", שאולי יצא לכם פעם להוריד ממנו אבק לפני שהחזרתם אותו לבוידעם. אין דבר שמתבלה, מזדקן והופך בלתי רלוונטי כמו הומור: הוא תלוי בקצב הזמן, בהתפתחות הלשון המדוברת, ביכולתנו המשתפרת והולכת לצרוך ולהבין גגים מהירים, שורות-מחץ קצרצרות וסיטואציות מורכבות. שום דבר מן החידושים בשדה הזה לא הגיע לספר. אין לי הסבר, מצחיק או עצוב, לשאלה – מדוע זה קרה.

אז נסיים בבדיחה. "חבורה של יהודים ישבה בבית קפה ושיחקה קלפים. לפתע, תוך כדי משחק, קיבל אחד המשחקים, מנדל כהן, שבץ לב ומת תוך דקות ספורות. לא ידעו המשחקים מה לעשות, ולא יכלו להחליט מי ילך ויודיע לאשתו שהתאלמנה. הם הפילו גורל ביניהם, ואחד מהם נבחר ללכת ולהודיע לאשה. הגיע האיש לבית האלמנה וכשפתחה לו אמר לה: 'שלום גברת כהן, באתי להודיע לך שבעלך הפסיד סכום גדול עד מאד במשחק קלפים'. 'הלוואי שיכה אותו השבץ!', התפרצה האשה. 'זה בדיוק מה שקרה, היכה אותו השבץ והוא מת'."

רוצים עוד? יש מאות כאלה, ב"ספר ההומור היהודי הגדול". מה גדול, ענק. 559 עמודים בהוצאת כנרת.