בעיניים זרות

בדירת חדר, לא הרחק משוק הכרמל בתל אביב, מתקבצת מדי שבוע קבוצה של עובדים זרים מהפיליפינים. שישה ימים בשבוע, 17 שעות ביום, הם עובדים כמטפלים סיעודיים. בסוף השבוע הם מסירים את כפפות הפלסטיק, מניחים מאחור את חומרי הניקוי, לובשים שמלות ססגוניות, נועלים נעלי עקב ועולים על הבמה. קוראים להם "Paper Dolls". הם חברים בלהקת דראג קווינס, שמופיעה בעיקר באירועים של הקהילה הפיליפינית המקומית ומנסה להשתלב גם בסצינת הגייז הישראלית. את סיפורם של חברי הלהקה מביאים יוצרי הסדרה - הבמאי תומר היימן והמפיקה קלאודיה קלה לוין - בהרבה רגישות ואהבה למסך הקטן בסדרה חדשה בת שישה פרקים שתעלה החל מהערב (ה') בלוויין.

"בובות של נייר", היא במובן מסוים אנטיתזה לסרטו הקודם של היימן, "אביב", שניסה לייצר תמונת תקריב אינטימית של אביב גפן, נפל למלכודת הצהבהבות ובסופו של דבר הפך ללא יותר מסרט תדמית רווי קלישאות. למרות שנושא הסדרה, על פניו, עלול היה לייצר לא מעט מלכודות - בראשן הפיכתן של הדמויות לקריקטורות ושל הנושא עצמו לפריק שואו צבעוני - השכיל היימן לחמוק מהן ולהתבונן באופן נוגע ללב בבני אדם שחיים לאורך שנים בשולי החברה הישראלית ונלחמים בציפורניים לייצר יופי במקום עליו מאיימים להשתלט העליבות וגסות הלב.

בעזרת בימוי בוגר ופסקול מלא המשמעות של ארקדי דוכין, היימן מפשיט את הסטיגמות שדבקו בעובדים הזרים, בקהילייה ההומואית ובטרנסקסואליות - וגורם לצופה ללכת שבי אחר קסמם של שבעה בני-אדם. "החשיפה לאנשים האלה היתה בית ספר לחיים", אומר היימן ומנסה להגדיר תוך כדי שיחה מדוע, "אולי מפני שעכשיו אני מבין שהסדרה מדברת על גורל של אנשים ועל בחירות שלהם, על כך שהכל זמני ומטורף ועל זה שאנחנו הישראלים הפכנו להיות לא צנועים. הבנתי שאנחנו חיים במדינה שלא מנגבת את החרא של עצמה ולא מטפלת בזקנים שלה ושהאנשים פה, לא משנה מאיזה מעמד הם באים, תמיד ימצאו מישהו נמוך מהם בשרשרת המזון בכדי לרמוס".

מסרים אנושיים

"בובות של נייר" יוצא אמנם מתוך השוליים ומכוון זרקור למיעוט בתוך מיעוט, שמרבית החברה הישראלית מתעקשת לא לראות, אך הכוח האמיתי של הסדרה טמון במסרים אנושיים אוניברסליים שמציגים תמונה מכוערת מאוד של הישראלי, כפי שהוא נשקף מעיני אלה שמטפלים בזקנינו, מנקים את הלכלוך שאנחנו משאירים ומגדלים את ילדינו. 

דרך הסדרה מהדהד פעם אחר פעם הפער בין הרצון של הזר להתערות בחברה, לבין היחס המתנשא שלה ככלל ושל החברה ההומואית בפרט וכמובן, הרדיפה המשטרתית. רוב חברי הלהקה שמופיעים בסדרה נלכדו, נכלאו וגורשו מהארץ על-ידי משטרת ההגירה הישראלית.

"המציאות הישראלית בשנים האחרונות גידלה דור שלם שבחר בציניות בכדי לשמור על שפיותו. כולם משקרים לך מראש הממשלה ומטה, מנגנוני הכסף, התקשורת והפוליטיקה עסוקים בניצול ציני של אנשים ומצבים. מילדות מלמדים אותי שהטוב מנצח והביטחון הזה הלך והתערער לי תוך כדי העבודה, הרוע בולע אנשים טובים ומשתלט. בכלל ישראל הפכה למקום עם הרבה דגלים אדומים שמתנוססים לנו מעל הראש", אומר היימן.

"איכשהו הצלחתי להישאר מחוץ למשחק הזה, אני משתדל לשמור על העדינות ולברוח מהציניות והאפטיות. אני כן רוצה שיהיה לי אכפת וזה משהו שבעשייה דוקומנטרית הוא הרבה יותר חזק. בעבודה על הסדרה הזו נקרעתי. הבנתי שאני נוגע בחיים של בני אדם, נקשרתי אליהם, פגשתי נפשות שגוף לא יכול להכיל. זו היתה חוויה הרבה יותר עמוקה מהעבודה על 'תומר והשרוטים' למרות שאני מאוד אוהב את הסרט הזה. אני חושב שהייתי יותר אמיץ הפעם", הוא מסכם.

"בובות של נייר" - מדי חמישי החל מהערב בערוץ yes+ בשעה 22:00