הגנת הצרכן? בישראל?

כמה פעמים יצאתם מחנות בהרגשה שרימו אתכם? כמה פעמים רציתם להתלונן נגד עוולה צרכנית שנעשתה לכם, אבל לא ידעתם למי לפנות? מן הסתם הרבה  פעמים. ומכאן נעבור לשאלה הבאה: כמה מכם יודעים שיש במשרד התמ"ת אדם בשם יצחק קמחי שהגדרת תפקידו היא הממונה על הגנת הצרכן? רובכם, מן הסתם, לא שמעו על האיש.

למה? כי בכל הקשור להגנת הצרכן, המצב בארץ הוא שערורייתי. למעשה, המלה ביזיון מתארת נכונה את התנהלות משרד התמ"ת בכל הקשור להגנה עלינו, הצרכנים. דו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע מאושש את הקביעה הזו. כי המבקר, שבדק בחודשים מאי אוגוסט 2003 את פעילות משרד התעשייה המסחר והתעסוקה בנושאי צרכנות, קבע בשורה התחתונה בדו"ח שלו בעניין זה, כי "המשרד אינו מייחס את החשיבות הראויה לנושא הגנת הצרכן, ואינו פועל כראוי למיצוי סמכויותיו בתחום זה".

קצת מספרים: על פי דו"ח המבקר, תקציב פעילות יחידת הממונה על הגנת הצרכן עמד בשנת 2001 על כמיליון שקל. נשמע לכם עלוב, נכון? אז מה תגידו על תקציב 2002 שהסתכם ב-818 אלף שקל, או על תקציב 2003 שעמד על 452 אלף שקל בלבד. אין כסף להגן עלינו, תגידו ואולי אף תבינו את מיעוט הפעילות הצרכנית. הבעיה היא שאפילו בכסף שאין לא משתמשים: על פי ממצאי המבקר, ב-2001 ניצלה היחידה 63% בלבד מהתקציב שלה (629 אלף שקל), ובשנת 2002 היא ניצלה 47% בלבד מהתקציב (381 אלף שקל). לשנת 2003 עדיין אין נתוני, אך יש להניח כי הם לא מעודדים במיוחד. 

השורה התחתונה של המבקר בנושא זה היא "שהמשרד אינו מייחד תשומת לב ראויה לתחום הצרכנות, ואינו מנצל את התקציב שיועד לתחום זה". שמעת, קמחי? נצל את התקציב.

טיפול בתלונות: יש צרכנים חרוצים שחוקרים ומוצאים כיצד להתלונן כנגד גופים שעשו להם עוולות, הבעיה שהם הולכים ומתמעטים. על פי ממצאי המבקר, בשנים 99'-2000 התקבלו בתמ"ת כ-2,500 תלונות צרכנים בממוצע, בעוד שב-2001-2002 ירד מספרן לכ-2,050 בממוצע. מדובר בירידה של כ-20%, בה בעת שאוכלוסיית המדינה גדלה בכ-7%.

השורה התחתונה של המבקר בנושא זה היא "ראוי שהמשרד יבדוק מהן הסיבות לכך ויסיק מהן את המסקנות הנדרשות". שמעת קמחי? תסיק מסקנות.

אכיפת החוק:  לממונה על הגנת הצרכן יש סמכות אכיפה מינהלית, שלפי סעיף 28 שלה הוא יכול להפעיל אם הוא רואה התנהגות פסולה של עוסק שיש בה כדי עבירה על החוק. סמכות זו מקנה לו אפשרות לדרוש מהעוסק התחייבות שתלווה בערובה להימנע ממעשים שיש בהם עבירה, להחזיר כסף לצרכן או לפרסם מודעות בהן הוא מודיע על תיקון ההפרה. 

מדובר באכיפה בעלת כוח הרתעה רב. הבעיה שבמשרד התמ"ת לא אוהבים להתשמש בכוח נגד גופים מסחריים, נהפוך הוא. וכך, על פי ממצאי המבקר, בארבע שנים האחרונות ניתנו בממוצע רק 4 (ובמלים: ארבעה) צווים כאלה בשנה.  ועל כך כותב המבקר: "השימוש המועט שעושה הממונה בסמכות האכיפה המינהלית אינו מרתיע את מפירי החוק".       

מסתבר שביחידת הממונה על הגנת הצרכן לא אוהבים לעבוד קשה. וכך, רוב פעולות האכיפה ננקטות בגין עבירות קלות יחסית להוכחה  ושפגיעתן קלה יחסית. הגנת הצרכן נזנחה כמעט לחלוטין. והמבקר מסכם: "כמחצית מפעולות האכיפה ננקטות בשל אי הצגת מחיר, כרבע בשל שיווק צעצועים מסוכנים, כ-15% ומעט מאוד בשל עבירות אחרות. העבירות האחרות הן פרסומות לקטינים, מכר מרחוק, יחידות נופש, איסור ניצול מצוקות צרכן, חובת גילוי לצרכן, אחריות להטעיה באריזה ואחריות להטעיה בפרסומת".

לפי מבקר המדינה, פגיעתן של העבירות שלא נאכפות חמורה הרבה יותר. לכן הוא קובע כי "על משרד התמ"ת לקבוע סדרי עדיפויות ומדדים לאכיפה, שיתבססו על מידת הפגיעה של העבירות בצרכן ויכולתו להתמודד עימן".  שמעת קמחי? תתחיל לעבוד.

אבל האמת היא שאנחנו סתם קטנוניים. שר התמ"ת, אהוד אולמרט, ומנכ"ל המשרד, רענן דינור, דווקא פועלים בנושאים צרכניים. הלא רק לפני מספר חודשים הם שקלו לשנות את אופן סימון המחירים ברשתות. אבל רגע, הם לא התכוונו ולהחזיר את סימון המחיר  מהמוצרים למדפים, דבר שיפעל לרעת הצרכן? נכון, הם דאגו לסוחרים ולא לנו.

מסתבר שאנחנו באמת לא מעניינים את מי שאמור להגן עלינו.