בלונדיניות ג'ינג'יות נהנות יותר
"בלונד רדהד" החליפו חברת תקליטים ונשמעים צלולים ומענגים מתמיד. תענוג לאוזניים
הסתכלו בקנקן וגם במה שיש בו. אין מה לעשות. זה לא דיסק. זו עבודת אמנות. מוקפדת, מושקעת, נוגעת. החל בשירים, המלים, הלחנים, העיבודים והביצוע, וכלה בעטיפה (דמות אנדרוגנית, חולצתה פתוחה, מגלה חזה חשוף), עיצוב האותיות, חוברת המלים. עבודה כה מורכבת ורבת-גוונים, שכמו המונה-ליזה אפשר לחקור אותה חודשים ושנים, ובכל פעם לגלות נקודת מבט שונה, צבע שנעלם ממך בפעם הקודמת, רמיזה שלא נגלתה בעבר.
"אלפנט וומן" הוא השער אל העולם המוזר והיפהפה הנחשף באלבום החדש של בלונד רדהד Misery Is a Butterfly. נפתח חרישי ואיטי, וזולג לתוך יצירה שמערבבת גיטרה אקוסטית עם משהו שנשמע כמו תיפוף על קופסאות שימורים וזמרת שיושבת על אדן החלון בקומה ה-30 של גורד שחקים ניו יורקי, עם הרגליים בחוץ. בהמשך תגלו עוד חרוזים צבעוניים, פנינים זוהרות ודמעות מעורבבות בטיפות גשם, נוטפות אחת אחת אל הרצפה.
בלונד רדהד פעלו עד עכשיו באזורי הנויז-פופ. בין אמנות הרעש למלודיות יפהפיות, בלי סולן אחד קבוע. שלישיה די משונה, עם תאומים ממוצא איטלקי, סיימון ואמדאו פאצ'ה, וגיטריסטית-זמרת יפנית בשם קאזו מאקינו, שנפגשו במנהטן ואומצו בחום על ידי סטיב שלי, המתופף המאוד מוצלח של סוניק יות' (שגם החתים אותם בחברת התקליטים הפרטית, "סמלס לייק רקורדס").
ההשפעה של האחות הגדולה, סוניק יות', ניכרה באלבומים הקודמים והמצויינים. עכשיו ההרכב פעיל בבריטניה, אחרי שחתמו על חוזה בלייבל האגדי "4AD" (שבקטלוג שלו קוקטו טווינס, הפיקסיז, דד קאן דאנס, היידי ברי, פייל סיינטס ורד האוס פיינטרס בין היתר). וכך, כנראה, הם הגיעו אל תחומי הדמדומים הרכים יותר של המוזיקה האלטרנטיבית. הרמז לכיוון הזה ניתן כבר ב- Melody Of Certain Damaged Lemons הקודם, והחשד מתממש כאן במלואו.
האלבום הנוכחי, השישי במספר מאז 1995, אכן ענוג יותר מקודמיו, אבל לא פחות טוב מהם. בעמדת המפיקים המוזיקלים נמצאים הפעם שניים, גאי פיציוטו ("פוגאזי") וראיין האדלוק ("אפגן וויגז", "פו פייטרס") שהורידו את הווליום וגם את הקצב של בלונד רדהד – וזיקקו מתוך 20 שירים שהלהקה הביאה לאולפן 11 פיסות מלנכוליה מוצלחות כשהמצע המוזיקלי כולל שתי גיטרות, באס ותופים עם נוכחות ברורה של צ'לו, מיתרים ופסנתרים.
שתי הרצועות האהובות עלי הן גם הארוכות ביותר: "מיזרי איז א בארטפליי", שקאזו שרה מתנשמת, נרגשת, כמעט נחפזת להעביר את המלים, על רקע עיבוד מיתרים גאוני ופסנתר מהפנט, ו"פינק לאב" שנפתח עם אורגן מוזר שכמו הוטבע בתוך אגם קפוא - ומחול תופים ומצילות שמרחף מסביב לשירה של אמדו וקאזו. מיד אחריו מגיע הפייבוריט של חסידי בלונד רדהד הראשונית: השיר החותם, Equus - שבו הם כמו קורצים למעריצים הוותיקים: היי, לא שכחנו איך מייצרים אנרגיה טובה.
