המופע החדש של רמי באר: חוויה מרשימה

עושר שכזה לא נראה מזה זמן על במת המחול הישראלית. ביצירתו החדשה של רמי באר, "פוראמן מאגנום", יש כל מה שהופך יצירת אמנות מעוד אחת מני רבות לאבן דרך – היא מספקת חוויה ויזואלית, אינטלקטואלית ותנועתית שלא יכולה להשאיר את הצופה אדיש. באר ורקדניה המצוינים של להקת המחול הקיבוצית מפזרים אסוציאציות, מציירים תמונות רבות יופי ובונים עולם עתיר דמיון על במה שמשתנה מול עיניו הפעורות של המתבונן.

ביצירה זו, שכמו לקוחה מעולם אחר, עושה באר שימוש מרהיב בגופי ענק פלסטיים מתנפחים שמכילים בתוכם את הרקדנים ומגדיר מחדש אביזרים יומיומיים כמו כסאות עץ מתקפלים שנדמים לעתים למחרשות בשדה אורז ולעתים לשמלות משונות.

באר אוהב למלא את הבמה במבנים יוצאי דופן שמלבד היותם תפאורה מהווים ישות נוכחת שמשתלבת ביצירה. גם השימוש באביזרים מחוץ לקונטקסט המקובל שלהם אהוב עליו והדבר בא לידי ביטוי גם ביצירותיו הקודמות כמו "על פי תהום" הדקדנטית עם המבנה העצום שמורכב על הבמה או ביצירתו הקודמת "שומר מסך" בה הוא משתמש בשלדי מיטות כמטפורה לסורגים.

באר מקפיד על אסתטיקה ויזואלית נקייה עם תאורה מדויקת, תלבושות לכאורה פשוטות שעושות את העבודה, אביזרים ודגש מוקפד על בנייה ופירוק של מבני אנסמבל לצד מינון מאוזן בין קטעי סולו ודואטים. פס הקול המוזיקלי שמלווה את היצירה מכוון את הקהל למחוזות רגש ברורים, אך בקטעיה היותר יצריים של העבודה נדרשת עבודת הגברה מסיבית יותר שתטלטל את הצופה, תיכנס לקרביו ותכה בהבזקי בס.

אין ספק ש"פוראמן מאגנום" מציג את רקדני הלהקה במיטבם. הדבר בא לידי ביטוי גם בקטעי האנסמבל, אך בעיקר בדואטים שבנויים לתפארת ומדגישים את כאב הבדידות. הטריו היחיד שיצר באר לגברים והוא אחד מהקטעים החזקים ביצירה, מביא לא רק עבודה טכנית מושלמת אלא גם יכולות תיאטרליות ובשלות של הרקדנים המבצעים.

"פוראמן מאגנום" מציגה עולם כאוטי שבו מצד אחד האינדיבידואל יוצא משליטה עם אנשים שטובעים או חיים בואקום ומצד שני מחפשים גאולה, כמהים לאהבה שמוצגת לעתים כמשהו ילדותי ונאיבי. את העבודה, שמלווה בציפייה למשהו שיקרה ומרגישה לעתים כמו נבואה של מי שצופה בעצב בקטסטרופה שתבוא, סוגר השיר "Send In The Clowns". "איפה הליצנים? צריכים להיות ליצנים. טוב, אולי בשנה הבאה", שר הזמר המאוכזב כשרקדני הלהקה מניחים על הבמה בזה אחר זה כסאות ריקים ויוצאים ממנה. הציפייה למשהו טוב שיקרה נמשכת, כי משהו הרי חייב לקרות. אז אולי בשנה הבאה משהו ישתנה, עד אז יש לנו "פוראמן מאגנום".