מיהו סרבן
האם כל מי שרואה בעצמו סרבן מצפון הוא כזה, שמא יש בין ה"סרבנים" גם כאלה שההגדרה עריקים מתאימה להם יותר, ואולי סרבני המצפון האמיתיים נמצאים בימין
היועץ המשפטי החדש לממשלה, מני מזוז, הכריז כי "יש לו הבנה לתופעה של צעירים הנאבקים על אמונות ודעות". הוא אף הוסיף כי "תופעות הסרבנות ואי-הציות לחוק מטעמים פוליטיים הן חלק אינטגרלי של המציאות הישראלית ושל השיח הציבורי הישראלי בעשורים האחרונים. תופעות אלה של אי-ציות לחוק על רקע אידיאולוגי, זוכות לא פעם להכשר ואף לעידוד מצד רועים רוחניים ומצד גופים ציבוריים".
לכאורה ניתן לראות בדברים אלה הצדקה לתופעה הקרויה בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל בשם "סרבנות", ולעתים אף "סרבנות אידיאולוגית" או "סרבנות מצפון". אין פלא אפוא שתנועות ה"סרבנים", הקיקיוניות והמתוקשרות, ברכו על אמירה זו מפי הגורם הבכיר ביותר במערכת אכיפת החוק בישראל. כך גם נשמעו מייד תגובות כועסות מן העבר האחר של הקשת הפוליטית. אבל האם כך יש לראות את דברי מזוז? הוא הרי לא הגדיר מהי סרבנות ומהו אי-ציות לחוק מטעמים אידיאולוגיים. לפיכך יש מקום להרחיב את היריעה ולבחון האמנם כל מי שרואה בעצמו סרבן מטעמי מצפון הוא אמנם כזה, ושמא יש בין ה"סרבנים" גם כאלה שההגדרה עריקים מתאימה להם יותר. וכן, האם סרבני מצפון אמיתיים מצויים דווקא במקום אחר.
קבוצות שונות של "סרבנים", ובעיקר הטייסים ויוצאי סיירת מטכ"ל, זכו להאדרה תקשורתית נרחבת. אין קושי להבחין במגמתיות האוהדת של הסיקור התקשורתי, שנתנה במה נרחבת לקבוצה מצומצמת, וניסתה לשוות לה הן ממד כמותי והן ממד איכותי, שניהם ללא הצדקה. הצגת תופעה שולית כתופעה המונית עלולה להתנהג כנבואה שמגשימה את עצמה ולסחוף גם מי שדעתם שונה מדעת ה"סרבנים". מכאן הסכנה הרבה הכרוכה בסיקור מנופח של התופעה.
הממד האיכותי מתחיל בעצם השימוש בשם "סרבנים" במקרה הטוב, ו"סרבני מוסר/מצפון" במקרה החמור יותר. מדובר למעשה באנשים המבטאים את דעותיהם הפוליטיות – וזה מותר – אבל תוך ניצול העבר או ההווה שלהם כאנשי צבא, הן לצורך קידום דרכם הפוליטית והן כדי לקעקוע אושיותיה של מדינה דמוקרטית וזרועה הצבאית. למעשה, מדובר במעשה בלתי-מוסרי ובלתי-חברי של ה"סרבנים". המרכאות המוצמדות ל"סרבנים" באות לציין את הניצול לרעה של מושג מתחום המוסר והמצפון לצרכים פסולים.
אם מדובר באנשי צבא לשעבר, כלומר באזרחים בהווה, הרי שמדובר בהבעת דעה פוליטית ולא בסירוב למלא פקודה, שממילא לא תינתן להם. אם מדובר באנשי צבא פעילים (גם במילואים), הרי שהמלה הראויה למעשה היא עריקה בזמן מלחמה, ולא "סרבנות", ועל היועץ המשפטי לממשלה לפעול בהתאם. כלומר, לא יכולה להיות ליועץ המשפטי לממשלה הבנה להתנהגות זו, ואין לפטור אותה כ"סרבנות".
חטא חמור הקשור בעריקה הוא הסיוע לה זוכה התופעה מגורמים פוליטיים קיצוניים, ובהם אנשי אקדמיה, המנצלים לרעה את החופש האקדמי לקידום דעותיהם המסוכנות, תוך תמיכה בתופעה בלתי-מוסרית בעליל. חיילים המסרבים לשרת במחסומים שנועדו למנוע חדירת מחבלים או מתחמקים מסיכולים ממוקדים שמטרתם לשבש מעשי טרור, עלולים במעשיהם ובמחדליהם לתרום למותם של אזרחי ארצם.
מי שמשבח מעשים ומחדלים אלה הופך את עצמו שותף לאותם מעשים בלתי-חוקיים ובלתי-מוסריים. שלילת תופעת העריקה צריכה להיות משותפת לכל גוני הקשת הפוליטית. לעומת זאת, עידוד ותמיכה לתופעה המסוכנת מערערים את אושיות קיומן של החברה והמדינה.
חטא נוסף בשיח הציבורי בנושא הוא ההשוואה בין סרבנים משמאל ומימין. בעוד שמשמאל מדובר כאמור בעריקה תוך כדי מלחמה ובאי-נכונות להילחם באויב, מימין מדובר על אי-נכונות לבצע פקודה בלתי-חוקית בעליל ובאי-נכונות להילחם באחים. ההבדל בין שני הסוגים הוא עצום, ואסור לטשטשו ולהעמידו על אותו בסיס. מי שמסרב לבצע טרנספר עושה זאת כי מדובר בפקודה שדגל שחור ודגל לבן מתנוססים עליה, שאסור לתיתה ושאסור לבצעה, ולפיכך עמדתו מוסרית, וסרבנותו היא אמיתית וללא מרכאות.
מומלצים
