המחיר של כלא אבו-גרייב

הציבור האמריקני זועזע קשות בשבוע האחרון מהצילומים של חיילים אמריקנים משפילים ומענים עצירים עיראקים. זה לא יכול להיות. זה לא אנחנו. הצבא שלנו הוא המוסרי ביותר בעולם, יודע כל ילד בארה"ב. אבל הצילומים היו חזקים מכל, והם המשיכו לזרום בימים האחרונים כמו נהר הפוטומק, למסכי הטלוויזיה והעמודים הראשונים של העיתונים.

מי שמבין במלחמה, יודע שהיא איננה כמו בסרטים ההוליוודיים. שמענים עצירים ומרככים אותם לפני חקירה כדי שיזמרו במהלכה. רוצים מידע ומהר כדי להציל חיים של חיילים אמריקנים, ולקדם את מטרות המלחמה. אבל אמריקה היא מדינה מהסרטים, שבה הכל מסתדר בסוף הסרט וזה עניין של שעתיים פחות או יותר.

התמונות מכלא אבו-גרייב. צילום: AP

עינויים של אסירים? רק אל תספרו לנו על זה. תעשו את העבודה בשקט. אבל בכלא אבו גרייב לא עשו שום דבר בשקט. לכל טבח תורן שם יש מצלמה דיגיטלית וכל אחד רוצה להרוויח עכשיו כמה ירוקים ממכירת צילום לעיתון. בישיבות אל תוך הלילה בוושינגטון נשאלה השאלה - האם ניתן בכלל לבלום את זרם הצילומים? זהו חלום הביעותים של ממשל בוש. מה יהיה בעיתונים מחר בבוקר? ואחרי צילומי הסטילס, עכשיו מחכים לווידאו...

האם ראמספלד צריך ללכת?

ההסתבכות הגדולה של ממשל בוש איננה טמונה בעובדה שהתעללו באסירים, אלא בבלגן הגדול ששרר בעיראק, חוסר המשמעת והיעדר מרות. די מפתיע, בהתחשב בריכוזיות של המפלגה הרפובליקנית בכלל, ושר ההגנה ראמספלד בפרט, שידו היתה בכל והוא שיגע את הגנרלים שלו בירידה לפרטים.

ברור שהחיילים הפשוטים, חיילי המשטרה הצבאית, מילאו פקודות. ברור שהיו עינויים לצורך חקירה וסתם סדיזם לשמו. ברור שעצירים הועברו מאזור אחד לשני בכלא כדי להסתיר את האמת מאנשי הצלב האדום שביקרו בו.

ואם מדובר במדיניות, אז השאלה הגדולה שנשאלה כל השבוע בוושינגטון היתה - האם ראמספלד צריך ללכת? ומדוע לא נשאלה אותה שאלה לגבי הנשיא בוש עצמו? אולי בגלל הספין של אנשי הנשיא, שהצליחו להפנות את האצבע הציבורית המאשימה לעבר שר ההגנה שלו.

בסוף השבוע שעבר זימן בוש את ראמספלד לפגישה בארבע עיניים. מסוג הפגישות שאף אחד לא יודע מה באמת נאמר בה, חוץ מהנשיא ושר ההגנה שלו. אולי ראספלד ביקש להתפטר ובוש התחנן שישאר? האפשרות הזו טובה בעיני, כמו כל תסריט אחר. אבל מה שיצא לתקשורת זה שבוש נזף בראמספלד.

אלו היו הכותרות הראשיות של העיתונים. עכשיו כולם יודעים מי לא בעסק - בוש עצמו. עד מהרה עלה ראמספלד על הכוונת של הדמוקרטים וכותבי מאמרי מערכת בעיתונים שדרשו את התפטרותו.

ואז נקרא שר ההגנה להעיד בשימועים בסנאט ובוועדה של בית הנבחרים, שימועים שמועברים בשידור חי לעולם כולו. האיש הקשוח, החכם והשחצן, היודע הכל, עלה על השיפוד של הפוליטיקאים, אלה שהריחו דם פוליטי והאחרים שסתם רצו להתעלל בשחצן. כעבור כמה שעות של עינוי מילולי, נראה ראמספלד מרוט כרבולת ועייף. איש בן 72. האם בכוותך להתפטר? אם ארגיש שלא אוכל לתפקד ביעילות, לא אשאר אפילו יום אחד, השיב.

רבים חושבים שהוא חייב להתפטר, לרבות העיתון שאותו קוראים החיילים בחזית, "מיליטארי טיימס", שבועון של הצבא, חיל הים וחיל האוויר. במאמר המערכת נדרשו שר ההגנה וראש המטות המשולבים גנרל דיק מאיירס ללכת: "זהו כשלון המגיע עד לצמרת. נשיאה באחריות אישית היא חיונית, אפילו אם פירושה שחרור המנהיגים הבכירים מאחריות תוך כדי מלחמה", נכתב.

זה לא הומצא באבו-גרייב

בפנטגון קוננו על שבעת החיילים המטומטמים, שבגללם אמריקה מפסידה במלחמה. אבל המטומטמים מסתבר, יושבים גם בפנטגון עצמו. מהיום הראשון של המלחמה באפגניסטן, הועברו עצירים לבסיס האמריקני בגוונטאנמו, למעצר בלי כל חוק, לא אמריקני ולא בינלאומי - וכך בעצם קבעו את הטון למלחמה בעיראק. עוצרים אנשים, בלא צווי מעצר, בלא זכות לראות עורך דין, תוך צפצוף על אמנת ג'נבה, זה המסר שקיבלו החיילים בחזית.

ביום שני בא בוש לפנטגון , להגן על שר ההגנה שלו. בוש לא היה עושה את זה אם הסקרים היו אומרים אחרת. אבל ממש באותו יום יצא סקר של מכון גאלופ שקבע כי רק 29 אחוז מהאמריקנים רוצים בפיטוריו של ראמספלד. הרוב המכריע של 64 אחוז מתנגד לפיטורי שר ההגנה. זה הזכיר לי את הסקרים בשיאה של פרשת מוניקה לוינסקי והדרישות של פוליטיקאים וכותבי מאמרי מערכת רבים להדיח את הנשיא קלינטון. הציבור חכם יותר והוא הבין שצריך לעשות לקלינטון "זובור", אבל לא לשלוח אותו הביתה.

הדבר האחרון שבוש רוצה זה שראמספלד יילך לפני שהעבודה בעיראק הושלמה, חצי שנה לפני הבחירות. אבל כבר הועלו שמות של מועמדים אחרים. הוזכר שמו של שר החוץ פאוול, מי שהיה מפקד הצבא במלחמת המפרץ הראשונה. אבל ספק אם פאוול, שהתנגד למלחמה מלכתחילה ומאס בממשל בוש (ויש הטוענים שהוא ממתין בשקט עד אחרי הבחירות כדי לפרוש), יסכים ליטול עליו לנקות את הלכלוך שהשאירו יריביו. לא רק ראמספלד הוא הבעיה, אלא גם סגניו היהודים, פול וולפוביץ ודאג פיית' ושאר הניו-קונסרווטיבים, שקיוו להפוך את עיראק בסיס לבניית מזרח תיכון חדש. עיראק היתה אמורה להיות המפץ הגדול שיביא לשינוי במזרח התיכון כולו.

שם אחר שעולה הוא זה של סנטור ג'ון מק'קיין, אבל הוא עצמאי מדי, שעלול להפתיע את צ'ייני האוהב לשלוט במצב. סגן הנשיא רב העוצמה רוצה שחברו ראמספלד יישאר בפנטגון. סנטור מק'קיין טען מייד לאחר שעיראק נכבשה, שיש צורך בהרבה יותר חיילים אמריקנים כדי לשמור על השלום שאחרי המלחמה. ראמספלד חשב שאפשר להסתמך על צבא קטן יותר וממזרי. במהלך המלחמה היה רק מפקד בכיר אחד, מפקד הצבא הגנרל שנסקי, שטען שצריך עוד חיילים לעיראק. בעיני ראמספלד ואנשיו הוא נחשב לגנרל מיושן שלא מבין את שדה הקרב החדש. "אנחנו נשלח כמה חיילים שהגנרלים יבקשו", חזר בוש ואמר לכתבים. הגנרלים לא דרשו כי הבינו שזה מה שבבית הלבן ובפנטגון רוצים לשמוע מהם.

ההימור של בוש

ההערכות הן כי אם "הדימום העיראקי" לא ייפסק ויתברר שהוא פוגע בסיכוי של בוש בבחירות, ראמספלד לא יחכה לפיטורין. הפוליטיקאי המשופשף שראה את וושינגטון מכל הכיוונים, כציר קונגרס צעיר מאילינוי, כראש מטה הבית הלבן, ועכשיו בקדנציה שניה כשר ההגנה, יותר מכל אחד אחר - יידע שהגיע זמנו ללכת.

בוש מהמר על עיראק והמלחמה בטרור. מערכת הבחירות שלו היא זו של נשיא במלחמה. הוא מוצג בתשדירי הבחירות כאיש נחוש, קשוח, היודע מהי המשימה ומה צריך לעשות. בניגוד לסנטור קארי, המוצג כחסר חוט שדרה המשנה דעתו חדשות לבקרים, בוש הוא לכאורה מנהיג שאינו מתקפל. בשבועות הקרובים יתברר אם צילומי העינויים בעיראק - הצליחו לכופף את בוש.