שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    במעלות שמעתי את מלאך המוות
    זה היה פיגוע הדמים שזיעזע את המדינה, היום לפני 30 שנה: חוליית מחבלים פרצה לבית-ספר ולכדה קבוצה של כ-100 תלמידים ומורים. המו"מ איתם הסתיים בפריצה של חיילי סיירת מטכ"ל, שלא הספיקו להגיע לחדר הנכון. 27 ישראלים נרצחו, רובם תלמידים. שולמית סבן, שהיתה תלמידה ונפצעה, משחזרת את רגעי האימה ומספרת על השיקום - שלא מסתיים לעולם. עד היום, היא אומרת, אני חייבת לשמור על חלון אחד פתוח
    "השעה הייתה חמש ועשרים בערך. מתחיל להחשיך. נשמע מטח יריות. זו הייתה פעולת צה"ל שהחלה במפתיע. החדר התמלא בצווחות וצעקות מחרידות. הרגשתי ששמיכה יורדת ומכסה אותי. התכסיתי בה והחלטתי פשוט לצעוק.... הרגשתי שהנשימה כבדה והצעקות גברו והלכו. הצצתי בפחד מהשמיכה. מראה מפחיד התגלה לעיני: דם, ידיים חתוכות ומראה שאין בכוחי לתארו" (שולמית סבן, "לחיות מחדש – סיפורה האישי של ניצולת מעלות")

     

    "הזמן הוא כמו חרב פיפיות", אומרת שולמית סבן מצפת. "מצד אחד הוא מקהה את הכאב, השיקום שלי מתקדם, אבל מצד שני, לפתע צצים עכשיו זיכרונות בלי התרעה. אני לא מוכנה לקראתם, והם זורקים אותי בבת אחת 30 שנה אחורה, לגיל 17, לחדר במעלות".

     

    החדר במעלות במאי 1974, הוא אותו חדר בו הייתה שולמית סבן, אז שולה לוי, ספונה במשך קרוב ל-13 שעות, כאשר שלושה מחבלים מחזיקים בה, ובעוד כ-100 מחבריה, תלמידי בית הספר התיכון הדתי מצפת, בני ערובה. במשך יום שלם היטלטלו מתקווה לייאוש, נתונים לאיומים בנשק, רימוני יד ולבנות חבלה.

     


    משמאל לימין: הבת שמרית, שולמית סבן, הבת רביד, דוד והבן אביתר
    שולמית סבן ומשפחתה היום

     

    תזכורת: לילה לפני כן חוצים שלושה מחבלים, רחים זיאד, יליד טייבה, חסן לינוי, יליד חיפה ואחמד חרבי, יליד ירושלים, את הגבול מלבנון לישראל. כשהגיעו לכביש נהריה-צפת, תקפו טנדר של פועלות שהיו בדרכן מהעבודה. אחת הנוסעות נהרגה ואחרות נפצעו.

     

    החוליה לא נלכדה, אך דבר קיומה היה ידוע כעת לפיקוד צה"ל ולמשטרה. למרות זאת, הותר ל-105 תלמידי התיכון הדתי בצפת לצאת לטיול באזור הגליל המערבי. מדריכיהם הונחו שלא לישון בשטח הפתוח, ולפיכך הוחלט כי יישנו בבית הספר הדתי 'נתיב מאיר' במעלות.

     

    המחבלים הגיעו למעלות בשעות הבוקר המוקדמות. הם עצרו אדם שטייל ברחוב ודרשו לדעת היכן בית הספר ואם יש בו תלמידים. בסופו של דבר ירו בו והותירו אותו פצוע ברחוב. משם פנו המחבלים לבית דירות סמוך. הם דפקו בדלת אחת הדירות וירו למוות ביושביה, ז'וז'ו ופורטונה כהן, ובנם אדי. שני ילדים נוספים שהיו בבית ניצלו.

     

    משם פנו המחבלים לבית הספר. הם איימו בנשק על פנחס ועקנין, מורה שישן ברכבו מחוץ לבית הספר, ודרשו ממנו לאפשר להם להיכנס למקום. בשלב ההשתלטות על בית הספר, הצליחו לברוח 17 תלמידים וכל המורים שהיו במקום, למעט ועקנין ומורה נוספת. התלמידים נותרו לבדם, והבוגרים שבהם הרגיעו את התלמידים הצעירים וניהלו משא ומתן עם המחבלים.

     

    צמרת הפיקוד הבכיר הוזנקה למקום – שר הביטחון משה דיין, שר המשטרה שלמה הלל, הרמטכ"ל, מרדכי (מוטה) גור, אלוף פיקוד הצפון, רפאל איתן, ומפקד סיירת מטכ"ל, גיורא זורע. המחבלים דרשו שחרור של עשרה מחבריהם מבתי הכלא בישראל, וציינו כי אחד מהעשרה ינקוב בשמם של עשרה מחבלים נוספים שבדעתו לשחרר. את המשא ומתן ביקשו לנהל באמצעות שגריר גרמניה וצרפת בישראל.

     

    בכל אותו יום שבו התנהל המשא ומתן, העמידו המחבלים תלמידים שיחצצו בינם לבין החיילים שמחוץ למבנה, וירו פעמים רבות החוצה, ואל עבר התלמידים. מהירי נהרג חייל צה"ל סול בן זרח, שתצפת על מבנה בית הספר. המחבלים גם מילאו את החדר בו רוכזו התלמידים בלבנות חבלה ומלכדו אותו.

     

    התלמידים העידו לאחר האירוע, כי המחבלים הקשיבו כל הזמן לטרנזיסטור, בו שמעו את שידורי קול ישראל ושידורים מדמשק. סמוך לשעה 14:00 נמסרה הודעה כי ישראל החליטה לקבל את תנאי המחבלים ולשחרר את האסירים. אולם ככל שנקפו השעות והמשא ומתן לא התקדם, חששו התלמידים כי גורלם נחרץ.

     

    סמוך לשעה 15:00 קיבלה הממשלה החלטה לפתוח בפעולה צבאית לשחרור בני הערובה. סיירת מטכ"ל קיבלה את הפקודה סמוך לשעה 17:00.

     

    סופה של הפרשה היה בטרגדיה שתיחרט בתודעה הלאומית כ"טבח מעלות": חיילי צה"ל פרצו למבנה, טעו בדרכם לחדר בו שהו בני הערובה, והזמן היקר אפשר למחבלים לירות לכל עבר. 22 תלמידים נרצחו, עוד עשרות נפצעו מאש המחבלים, ובעת ניסיונות בריחה מהתופת בקפיצה מהחלונות.

     


    פיגוע מעלות
    החילוץ, 1974. צילום: ישראל סימיונסקי / ישראל סאן

     

    למרות שבמהלך הפריצה של צה"ל לבית הספר במעלות צילמו הצלמים במקום מאות ואלפי תמונות, רק תמונה אחת הפכה לסמל (ראו למעלה). התמונה של גליל מימון, רץ עם אחותו, ציפי, בזרועותיו, הפכה לתמונה שמסמלת בצורה המוחשית ביותר את הזוועה שחוו התלמידים במעלות.

     

    מי שצילם את התמונה הוא ישראל סמיונסקי, אז כבן 39 וצלם ראשי בסוכנות הצלמים ישראל סאן. "כשראינו את החיילים מתקדמים לעבר הבניין עם סולמות וכלי רכב, הבנו שמשהו עומד להתרחש. ברחתי מהמכלאה והתמקמתי מאחורי אבן, הסוויתי את עצמי בצמחיה, ממש כמו בצבא, והמתנתי. הייתי מאוד קרוב לבית הספר, ושמעתי את הצעקות של הילדים. ראיתי במו עיני איך הם נפצעו ונהרגו. זה היה גיהנום שלם".

     

    התמונה הוגדלה לגודל קיר שלם, והוצבה בחדר ההנצחה שהוקם בכיתה בה נכלאו התלמידים בבית הספר במעלות.

     

    משאירה תמיד חלון פתוח

     

    30 שנה אחרי, שולמית סבן עדיין מוצאת את עצמה מגיבה בצורה לא רציונלית לסיטואציות ומצבים, שעבור כל אחד אחר נראים טריוויאליים לחלוטין, כמו חתונה או אירוע רב משתתפים אחר. היא מעידה על עצמה כי במצבים כאלה היא תמיד מוצאת את עצמה בפינה, מחפשת את דרך המילוט, למקרה שתיאלץ לברוח על נפשה. בבית, כאשר היא שומעת על פיגוע או אירוע ביטחוני חריג, היא מוצאת עצמה סוגרת בבהילות את החלונות והדלתות, נועלת ושוב בודקת אם הכול סגור כמו שצריך.

     

    כאשר הייתה מורה בבית הספר בצפת הייתה משאירה בכיתה חלון פתוח, שיהיה מהיכן לברוח. "באחד מימי השלג נכנס המנהל ונדהם: 'תגידי למה החלון פתוח?', אמרתי לו ששכחתי וסגרת את החלון, אבל אחרי שהוא יצא שוב פתחתי אותו. ליתר ביטחון".

     


    בית העלמין בצפת: אלפי בני אדם בלוויות ההרוגים
    ההלוויה בצפת, 1974. צילום: לע"ם

     

    מעל לכל, היא מעסיקה את עצמה בלי הפסקה. כל הזמן. סבן היא מנהלת מתי"ה (מרכז תמיכה יישוב בחינוך המיוחד) בצפת, ועסוקה מהבוקר עד הערב בעבודה

    וסידורים. בלי לתת לעצמה רגע מנוחה היא עוברת ממקום למקום, ממוסד חינוכי אחד למשנהו, נפגשת עם אנשי הצוות לישיבות ממושכות, מרצה בבתי ספר על אירועי מעלות, ושוב ממהרת לישיבה ארוכה אחרת. היא מאמינה כי רק ככה היא יכולה להמשיך לשרוד, להתקדם הלאה. "אני צריכה להיות כל הזמן בעשייה. אני צריכה להתמיד בעשייה, כי אם לא אעשה זאת, זה כאילו שבגדתי במי שאפשר לי לחיות. הייתה סיבה לכך שנשארתי בחיים".

     

    שולמית מספרת, כי לאורך כל חייה היא נעה ממטרה למטרה, וכך גם חינכה את ילדיה: החיים הם רצף של מטרות שיש להשיגן. כמו באותו חדר במעלות, שבוא ראתה לנגד עיניה רק מטרה אחת: החלון, ממנו היא יכולה לקפוץ אל החופש. "בכל מטרה בחיים שלי כעת, אני רואה את החלון הזה. ריבוע של אור. אני חותרת אליו ומגיעה, וממשיכה למטרה הבאה. לחלון הבא".

     

    "ההליכה אל החלון הייתה קשה ונתקפתי סחרחורת. בדרך נפגעתי מכדור ביד ורסיסים בגב. לאחר הליכה איטית הגעתי.... הרגשתי חלשה, ראיתי הכול שחור סביבי. אמרתי בלבי 'זהו, זה הסוף'. רציתי להגיד לפחות שמע ישראל. צעקתי בשארית כוחותיי "שמע..." ולא יכולתי לסיים. איבדתי את ההכרה... התעוררתי בבית החולים בנהריה לאחר שלושה ימים, כשאני חבושה ומחוברת לצינורות. המשפט הראשון ששאלתי היה 'מה, אני חיה?' (שולמית סבן, "לחיות מחדש – סיפורה האישי של ניצולת מעלות")

     

    חודשיים בילתה שולמית בבית החולים. חודשיים קשים של ניתוחים ושיקום. כשיצאה הייתה צריכה להתמודד עם שורה של קשיים: הסטיגמה של 'ניצולת מעלות', היציאה לשיקום ולטיפולים פסיכולוגיים באמצע הלימודים, מול מבטיהם של שאר התלמידים, האשמה הלא רציונלית על כך שנשארה בחיים. הטראומה של הטבח במעלות, שהייתה אבן דרך בתולדות הטרור בישראל, הפכה את העיר צפת לעיר אבלה אך גם חצויה. לא היה בית שהאסון לא נגע בו, אלא שבעוד אלה מבכים את מתיהם, חשו האחרים, בצד השמחה על הישארותם בחיים, גם רגשי אשם מול אלה שלא שרדו.

     

    "הלכתי לאזכרה ביום השנה הראשון ולא יכולתי לעמוד מול העיניים של כל ההורים שילדיהם מתו. מאז, במשך הרבה שנים לא הלכתי לאזכרה. תמיד הייתי באה לשם לבד, כמה ימים לפני האזכרה הרשמית", מספרת שולמית.

     

    אמה, היא אומרת, התמודדה עם האשמה בצורה אחרת: "בכל מקום שאליו היינו הולכות היא הייתה מזכירה שאני 'נכה ניצולת מעלות'. במכולת, היא הייתה מבקשת הנחה כי אני 'נכה וניצולת מעלות'. בקופת חולים, בכל מקום. זה נורא הרגיז אותי. היום אני מבינה שככה היא הצדיקה את זה שנשארתי בחיים: הנה היא, בכל זאת נכה ומסכנה. הבעיה הייתה שגם אני כבר הצגתי את עצמי ככה: "שלום, אני שולה ניצולת מעלות".

     

    "שוכנעתי כי ניצלתי מפני שישבתי בפינת החדר ולא במרכז. כל חבריי שישבו במרכז הכיתה היו הראשונים שנהרגו, היות שהמחבלים זרקו חומרי חבלה רבים למרכז החדר. גם היום, כשאני בחברה גדולה, במסיבות, חתונות, או כנסים חברתיים, לפתע אני מוצאת את עצמי בפינת האולם. ברור לי שאני עושה זאת בלי לחשוב, מתוך פחד טמיר, שאם חלילה יקרה משהו, אנצל שוב" (שולמית סבן, "לחיות מחדש – סיפורה האישי של ניצולת מעלות")

     

    ארבע שנים לאחר האסון, נישאה שולמית לזאב סבן, חברה במשך שנים ארוכות ומי שהיה לידה בבית החולים עת שבה להכרה לאחר הפציעה וליווה אותה לאורך כל מסלול השיקום. שנה לאחר מכן נולד הבן הבכור, דוד. "הכול היה עוד טרי. עוד לא עברתי את השיקום הנפשי. הייתי עם ילד קטן, תינוק בבית ולא ידעתי מה לעשות בכל פעם שהייתי שומעת רעש חזק הייתי רצה להחביא אותו. מתחת למיטה, במכונת הכביסה. בכל מקום היו מוכנים מוצצים, חיתול, דברים כאלה, רק שיהיה לי מקום מחבוא טוב לילד, אם יקרה משהו. כל רעש חזק הקפיץ אותי להחביא אותו. ילדים שעשו רעש בחדר המדרגות נשמעו לי כמו צרור יריות".

     

    עם השנים הלכו החרדות ופחתו, אולם הילדים הגדולים במשפחת סבן, לא יצאו לטיולים עם חבריהם מבית הספר. למעשה, ככל ששולמית יודעת, זו תופעה שפוקדת גם את חבריה לטראומה. "כשאנחנו נפגשים ומדברים על מה שעובר עלינו, תמיד חוזר עניין הטיולים של הילדים. חברות שלי מספרות שכשמגיע האישור מבית הספר לצאת לטיול, הם שולחות את הילדים שאבא יחתום. הן אינן מסוגלות לעשות זאת".

     

    שולמית מספרת כי כאשר התגייס דוד לצבא, תקפו אותה שוב החרדות. כאשר חזר לראשונה מהבסיס הביתה עם הנשק, החלה לצרוח ולא נרגעה עד שכיסתה את הנשק בשמיכה, ולא ראתה אותו יותר.

     

    דוד, כיום סטודנט לכלכלה באוניברסיטת בר אילן: "אני זוכר שכילד דווקא מאוד התגאתי באימא שלי, ששרדה התקפת מחבלים קשה, וראיתי בה מקור לחוזק. רק בתחילת שנות ה-90', כשאימא כתבה את הספר וקראתי אותו, הבנתי לראשונה מה באמת עבר עליה שם. איזו טראומה זו הייתה ואיזה מחשבות עברו לה בראש. הייתי בשוק. למרות כל מה שידעתי עליה, רק לפני שנתיים גיליתי שהיא עדיין מוגבלת בתנועה של היד שבה פגע הכדור. ישבנו בארוחת שבת והיא לא הצליחה לעשות איזושהי תנועה עם היד. זה גם היה שוק בשבילי. אני בן 25 ועדיין לא יודע הכול על אימא שלי והחיים שלה".

     

    הבת, שמרית, מספרת כי גם היא העדיפה במשך השנים שלא להתרחק מהבית. "היינו ילדים של בית. לא היו טיולים, והעדפנו שלא להתרחק ממנה. ככה היה גם אחרי שסיימת את הלימודים. הלכתי לעשות שירות לאומי במשך שנתיים, אז שירתתי כאן, קרוב לבית".

     

    שני הילדים הצעירים יותר, מעידה שולמית, נהנים כבר מאימא בריאה יותר מבחינה נפשית, ופחות מגוננת. לדבריה, לאחר טיפול ממושך חזרה שולמית בעצמה אף לטייל, וכיום היא זו שמדרבנת את בני המשפחה לצאת לטיול – ולקחת אותה גם.

     

    "רביד, בתי בת ה-17, אפילו סובלת מזה קצת. אני חיה היום את הנעורים שלי באמצעותה, עד שהיא אומרת לי כבר 'די, אימא'. באמצעות הדור השני יש לי את הזכות לחיות שוב את הגיל שבו התהפך עולמי. מבחינתי, 17 הוא גיל שקפא. הפסדתי את הנערות המאוחרת שלי ואת הבחרות לטובת שורה של טיפולים, בתי חולים וצבעים של שחור ואפור. לפני מעלות הייתה לי קשת שלמה של צבעים ושל שמחת נעורים. אלא שבמעלות נשאבתי לתוך בור שחור, שם שמעתי את קולו של מלאך המוות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שולמית סבן ובני משפחתה, מאי 2004
    חיילים מחלצים ילדה מבית הספר
    צילום: לע"מ
    צילום: לע"מ
    חילוץ הילדים
    צילום: לע"מ
    צילום: לע"מ
    המצור סביב בית הספר במעלות
    צילום: לע"מ
    טקס הקבורה ההמוני, מאי 1974
    צילום: לע"מ
    מומלצים