אין אג'נדה

ההדלפות מלשכת ראש הממשלה אומרות שאריאל שרון נושא עיניו לכיכר רבין, בתקווה למספר גבוה של מפגינים שיגיעו לשם היום (שבת) בערב. ההיגיון שמאחורי האמירה הזו ברור: שרון רוצה להראות שבחירתם של מתפקדי הליכוד כנגד תכנית ההינתקות מנוגדת לרצונו של רוב הציבור, ולחזק את החלטתו העתידית לעקוף את תוצאות המשאל.

הכל נכון, אבל ספק אם בכיכר יהיה מתפקד ליכוד אחד. רוב מי שיהיו שם תומכים בכל נסיגה מעזה, ולא חשוב במסגרת איזו תכנית. רובם גם מסכימים עם המסר, שאותו מייצג מבין מארגני ההפגנה רק יוסי ביילין: לחזור ולדבר, כולל עם יאסר ערפאת או שלוחיו.

כמו תמיד בשמאל הישראלי, שחלקו הגדול אכול רגשי נחיתות בכל מה שנוגע לפטריוטיזם ונאמנות, יש חלק אחר שאומר – בואו נתמקד ביציאה מעזה, אקט הרבה יותר מקובל. אלא שבשביל המסר הזה לא ממש צריך הפגנה.

לשמאל הישראלי אין אג'נדה, מכיוון שרובו אימץ את תיזת ה"אין פרטנר" וחלק גדול ממנו עדיין לא נפטר ממנה. אם אין פרטנר, אין שום הבדל בין השמאל לשרון, אולמרט ואפילו ביבי. כל השאלה היא שאלה של "דיל", ובמכירת "דילים" לעם ישראל הימין היה ויהיה יותר טוב.

ההפגנה בכיכר, במובן הזה, תהיה סוג של גניבת קולות: יגיע אליה הציבור, שמשקלו האלקטורלי איננו גדול כדי להציב אלטרנטיבה לשלטון, שמאמין שצריך ויש על מה לדבר. אבל את המספר הגדול יחסית להפגנה ייחסו למסר של יציאה מעזה.

לא פלא שהקולות על חזרתו הצפויה של אהוד ברק מתגברים. ברק הוא אבי האמירה "חשפנו את הצד השני, והתברר שאין עם מי לדבר". הוא ימכור את עצמו כמי שייטיב לנהל את ה"דיל" יותר משרון או נתניהו. לא בטוח אם יש לסחורה הזו קונים (ולכן גם לא בטוח אם שברק יחזור). מה שבטוח הוא, שאין בה אלטרנטיבה לליכוד, ולא צריך בשבילה להטריח כל כך הרבה אנשים ללב תל אביב במוצאי שבת.