דבוז'ק מת פעמיים: "רוסלקה" באופרה הישראלית

משהו מקורי מתרחש בחיי המוזיקה שלנו: המלחין הצ'כי דבוז'ק מת פעמיים. פעם ראשונה לפני 100 שנה בפראג, ופעם שנייה בימים אלה בתל אביב, בהצגת האופרה "רוסלקה" שלו. המנצח אשר פיש לא מבין את הפיוט ואת הקסם שבמוזיקה של דבוז'ק. הוא מתלהם. צועק. מגיש מוזיקה אגרסיבית. הוא העמיד את הפיוט והקסם של האופרה בפינה.

"רוסלקה" מבוססת על האגדה הידועה אודות הנימפה שיוצאת ממעמקי הים כדי לאהוב את נסיך חלומותיה, כדי לחוש את מידת האנושיות. אבל מיד מתברר שהיא, היצור מהים, יותר אנושית מבני האדם. בסיום האופרה מעניקה הנימפה את נשיקת המוות לנסיך, שהרי זו תכליתה של כל אופרה: לשיר מתוך המוות. זה היופי שלה. "רוסלקה" מלאה במלודיות רומנטיות מופלאות. טבולה בפיוט נהדר. אבל יש לה חולשה: אין בה דרמה גדולה. עומד לו פיש ומנצח כאילו אלה "ואלקירות" צעקניות של וגנר ולא רוסלקה מעודנת של דבוז'ק. אצלו התזמורת מכסה את שירת הזמרים. אבוי.

התפאורה דווקא יפה. התלבושות – עוד יותר יפות. אז למה כולם נמצאים בחשיכה? הזמרים עמדו כמו גלמים ולא זזו. אומרים שיש בימוי באופרה – היה בימוי? ללריסה טטויב (רוסלקה) חסר גוון הקול המיוחד שמבטא את הנימפה. הכל אצלה בסדר כזה. דבוז'ק שלה דומה לצ'ייקובסקי. למייקל מאיירס (הנסיך) יש טנור שטוח שמתאים לשירה בציבור אצלנו, ולא לרוסלקה. מריאנה טרסובה (המכשפה) עיצבנה עם מניירות מיותרות.

אבל היו הפתעות: ויקטוריה ספרונובה שרה היטב את תפקיד הנסיכה הזרה. תזמורת ראשון לציון נמצאת היום ברמה מעולה, עם צליל גדול, חם ואחיד. חבל שפיש לא ידע להוציא ממנה את הפיוט. אכזבה.