40 קילו פחות: כך רזיתי. סיפור בגוף ראשון
"היום לפני עשרה חודשים שקלתי ארבעים קילו יותר. ארבעים קילו של תסכול, של ייאוש, של שנאה עצמית". שיר-לי גולן-מאירי, כתבת "ידיעות אחרונות", עברה את המסלול שכל-כך הרבה נשים מכירות: הריון, השמנה - הג'ינסים המאופסנים, ההתעלמות מההערות הסביבה. עד שמישהו שאל אם היא מצפה לעוד ילד. כך רזיתי, סיפור בגוף ראשון
היום לפני עשרה חודשים ושבוע שקלתי ארבעים קילו יותר. ארבעים קילו של תסכול, של ייאוש, של שנאה עצמית. ארבעים קילו של תירוצים, של הצדקות, של ויתורים. ארבעים קילו של הנאה מלאכותית, פיקטיבית, מגלונים של גלידה משובחת, מאות פיצות וטונות של שוקולד. ארבעים קילו. קצת יותר ממשקלן של שתיים מבנותיי הקטנות ביחד. זה התחיל, איך לא, בהריון הראשון. אף-פעם לא הייתי רזונת ותמיד תמיד חשבתי על כל ביס שהכנסתי לפה. שנייה אחרי שנודע לי שאני הרה, אז, לפני כחמש שנים, כיביתי את הסיגריה שהפכה אסורה מאותו רגע, התחלתי לאכול – ולא הפסקתי. פחדתי מכל שקילה אצל הרופא לאורך ההריון, בכיתי נורא אחרי כל ביקור אצלו, שהבהיר לי כמה אני מתרחקת מהג'ינסים שאני אוהבת, ואכלתי.
36 ק"ג עליתי בהריון הראשון והאמנתי בטיפשותי שכמו שהם הצטברו, כך גם ייפרדו מעליי אחרי הלידה. ואומנם, מחלקם הצלחתי להיפרד, אבל כשמלאה לבתי שנה וידעתי שאני רוצה שוב להרות, שוב נפרץ הסכר, ושוב אכלתי המון. ובגדי ההריון הראשון כבר לא ממש התאימו להריון השני, ואלה של השני היו קטנים מדי כשגיליתי שאני הרה בפעם השלישית.
הבריחה אל הרוגלך
תירוצים היו לי, כמו לכולנו, למכביר. אמרתי לעצמי שאני הרי מיניקה וחשוב שאוכל טוב. הסברתי לעצמי שאני עייפה משנים רצופות של שינה מאוד לא רציפה בלילה (הילדות, נו מה? זו חלמה חלום רע או שהיא צריכה פיפי, הקטנה רוצה לינוק וחוזר חלילה), ואני פשוט זקוקה לאנרגיה. נאחזתי בשילוב הלא פשוט בין עבודה תובענית לאימהות תובענית לא פחות לשתי ילדות קטנות והריון כבד אחד.
אז הטבעות על אצבעות הידיים עברו אל הקמיצות, כי "החום גרם לאצבעות להתנפח" (גם בחורף) ואת הג'ינסים שכל-כך כמהתי לחזור ללבוש יום אחד העברתי מהארון שלי לשקית ניילון גדולה בבית הוריי. ככה, האמנתי, הם גם יישארו וגם לא יעיקו בנוכחותם על הווייתי החדשה, השמנה. כמה קשה לומר על עצמך "שמנה".
והיו גם רגעים שבהם ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר, שטוב לי כמו שאני. ואז הייתי יוצאת למסע קניות, שעד אז נחשב מבחינתי לאחת מהנאות החיים. אל החנויות של פעם לא התקרבתי, כדי לא לשים את עצמי ללעג, וכמובן, גם משום שלא היה לי מה לחפש בהן. בחנויות למידות גדולות התעצבנתי בכל פעם מחדש לגלות בתצוגה את הבגדים המיועדים לכאורה לשמנות, רק במידות הכי קטנות, לצד הפוסטרים של הדוגמניות שהן לא מידה 36, אלא 40, כדי לא להבהיל לקוחות עם "אוהלים".
כאילו מה, לרזות אין מספיק חנויות משלהן? למה אתם מפחדים שהן יברחו? מה איתנו?! בחנויות הקוסמטיקה הפכתי, למרות עשרות הקילוגרמים של המטען העודף שנשאתי עליי, לשקופה. בלתי-נראית בעליל. המוכרות כנראה הניחו, למרות שאף-פעם לא הפסקתי לטפח את עורי ולהתאפר, ואני מקווה גם להיות אסתטית – שאין טעם להתחנף לשמנה הזאת. היא לא שווה את המאמץ. מה היא תקנה? בשביל מה לה להשקיע מאות שקלים בקרם יום משובח ובקרם עיניים חדש כשהיא נראית ככה? נעלבתי וברחתי אל המאפיות, אל הרוגלך המנחמים, אל הבורקס המעודדים, אלה שיקבלו אותי תמיד, בכל מצב.
האסימון שלי נפל, נדמה לי, כעשרה חודשים לפני שעשיתי את הצעד המשמעותי בחיי. זה קרה באירוע חברתי שבו שאל אותי אדם אחד יותר מדי האם אני בהריון. בדיעבד התברר אמנם שהוא צדק, אלא שזה היה בשלבים הראשונים ביותר, ואני בכלל לא ידעתי. עזבתי את האירוע מיד, בוכייה ונסערת. המזל שלי היה שיעל, אחותי, היתה האדם הבא שראה אותי באותו ערב מר.
אולי שלוש שעות, לתוך הלילה, ישבנו יחד, מדברות על העניין, מנתחות את הסיבות. ויעל שלי היקרה שיכנעה אותי לקום ולעשות מעשה. כיאה לעיתונאית, היא נתנה לי דד-ליין וגרמה לי להחליט שזהו זה, אני חייבת לעשות למען עצמי. זה לא יפגע בילדות, אולי אפילו יועיל להן אם יראו אמא שעובדת על עצמה ומרגישה טוב יותר עם המראה שלה, זה לא יפגע באימהות שלי. זה יעשה רק טוב.
בהשפעת השיחה הלילית
הדד-ליין נדחה קצת כשגיליתי שאני הרה, אבל השפעתה של השיחה הלילית הקשה ההיא לא התמוגגה. וכשבתי הקטנה (היום בת שנה) היתה בת חודש וחצי – החלטתי שזהו. אני נפרדת מהאוכל השמן, נפרדת מה"אוהלים", נפרדת מהעלבונות הקטנים והגדולים, נפרדת מעשרות הקילוגרמים שמכבידים לי כל-כך על הגוף והנשמה, כדי שאוכל שוב להסתכל על עצמי במראה ולחייך. כדי שאוכל להיכנס שוב אל הג'ינסים הישנים והיפים והאהובים ההם. כדי שאוכל לרוץ עם בנותיי, לרקוד איתן, להיכנס איתן לים ולבריכה.
כששואלים אותי היום, אני אומרת שעכשיו זה לא קשה, אבל ההתחלה היתה קשה. אפילו המפגש הראשון עם המדריכה המקסימה שלי, אורית, היה מעצבן. היא היתה חתיכה כזאת ואני זוכרת שחשבתי מה לעזאזל לה ול"שומרי משקל", מה היא יודעת על התמודדות עם השומן. הבנתי מיד גם שאני הגדולה מכולן בקבוצה, שלא לומר השמנה מכולן, וגיחכתי לעצמי כשמישהי בטרנינג צמוד עם מקסימום שלושה ק"ג עודף, קיטרה שקשה לה לא לאכול ממרח שוקולד כל היום.
אורית נתנה לי את המרחב שהייתי זקוקה לו. היא סיפרה על השיטה, הסבירה את העקרונות, נתנה לי לבחור האם להוסיף שתיים או שלוש נקודות בשביל ההנקה שעליה לא הייתי מוכנה לוותר, המליצה לי לכתוב מה אני אוכלת, להקפיד כמובן על ספירת הנקודות וזהו.
שלושה כללים קבעתי אני לעצמי בצהרי יום השלישי ההוא: שאני חייבת גם ספורט, שאני אוכלת סלט גדול מדי-יום ושאני בונה את האיזון בין הפחמימות לחלבונים בתפריט שלי באופן שישמור עליי שפויה. גם אם זה יעלה לי בירידה איטית יותר במשקל. וכך היה.
הרבה בכי בדרך
דורון, אישי התומך כל-כך, בנה לי תוכנית אימונים אישית, בהכירו אותי ואת פחדיי ממאמצים ומזיעה. התחלנו עם הליכות רגליות של שלושה קילומטרים. ארבע פעמים בשבוע הייתי עולה על בגדי אימון, מכניסה את הקטנטונת למנשא, חובשת כובע ויוצאת לדרך. הדרך היתה מישורית ומעייפת נורא. לאט לאט דירבן אותי המאמן האישי שלי להעלות את מספר הקילומטרים לחמישה, ולשנות את המסלול כך שיכלול גם עלייה (לחיטוב הטוסיק, הוא הסביר) ולעבור לחמישה ימים בשבוע, ואחר-כך לשישה.
כשהמשקל הראה עשרים ק"ג פחות, עברתי לאימוני אופניים. שישה ימים בשבוע, בלי ויתורים, ולא פעם עם הרבה בכי, של 25 דקות מאומצות ומיוזעות על אופני הכושר בבית, גם כשזה קורה לקראת חצות הליל. ואחריהן עוד כעשרים דקות של אימוני כוח לידיים, לחזה, לבטן. אני שונאת להזיע, אבל למדתי להרגיש נפלא אחרי. הפנמתי, נדמה לי, את המסר שלפיו לא צריך להיות שמנה כדי להיות אמא אדמה, וגם לאמא מותר לקבל קצת זמן איכות עם עצמה.
השאריות של הילדים
בנוסף לעבודה המפרכת על שריפת הקלוריות וחיטוב הגוף, המשכתי לשלם מאות שקלים בחודש, לשתוק בביישנות במפגשי הקבוצה, לספור את הנקודות באדיקות, לרשום כל מה שאני מכניסה לפה, לקוות לטוב ולהאמין. אחד הדברים הכי משמעותיים בעיניי בתהליך הזה היה להבין כמה קלוריות דחפתי לעצמי כבדרך-אגב, מהשאריות של הילדות. ארוחות שלמות של שיירי שניצל, כמה חתיכות צ'יפס, "קצת" חומוס בפיתה, חצי ארטיק וכו' וכו'. וזה כמובן לפני שהתיישבתי בעצמי לאכול, "מסודר". אז פתאום התחלנו לזרוק לא מעט אוכל, אבל הרי הגוף שלי הוא לא פח-אשפה.
הורדתי מאוד את מינון אפיית העוגות והעוגיות "עם הילדות" כדי לחסוך מעצמי פיתויים, והפסקתי לבשל עם חמאה ושמנת, וברור לי, שכולם מרוויחים. על מלאכת הכנת הסלט הופקד המאמן האישי, שבעשרת החודשים (ושבוע) שחלפו מאז התחלתי בדרך חזרה אל עצמי לא פספס אף יום של הכנת סלט עשיר, טרי ונאה שממתין לי שעות ארוכות על השיש במטבח, עד שאני מתפנה אליו ברוב טקס, כולי שלו, כולו שלי.
על חלק מהספונטניות עם האוכל ויתרתי, מה לעשות. למדתי על בשרי שכאשר אני מתכננת את היום מבחינת מה אוכל ומתי, קל לי הרבה יותר לעקוב ולשמור על הקיצבה היומית. עבורי, גם החזרה על ארוחות, כאלה ש"מחירן" כבר מחושב, עושה לי טוב.
עם הזמן גם למדתי לצ'פר את עצמי בקטנות. למשל, כל יום נגמר בשני ארטיקים דיאטטיים, כאלה שעושים טוב לנשמה ועולים לי (שניהם יחד!) נקודה אחת. לפחות פעם ביום אני נהנית מחטיפי גרנולה מתוקים ומופלאים שעושים לי טוב בלב ולא מפריעים בירידה במשקל.
אז כן, ההתחלה היתה קשה. מאוד קשה. גם ההמשך. אבל היום, כשאני שוב בג'ינסים ההם, שחיכו לי בסבלנות חמש שנים, כשאני מסתכלת בראי ולא נבהלת מזו שניבטת אליי מתוכו, היום אני יודעת שניצחתי.
ניצחתי את האוכל ואת ההשתעבדות אליו, ניצחתי את התסכול. את הבגדים הגדולים מיהרתי להעביר הלאה. אליהם אני לא מתכוונת לחזור לעולם. נכון, אומרים שהשמירה על ההישג היא העבודה האמיתית. אני מקווה שאותה אמונה בזה שאני עוד אחזור להיות מה שהייתי, שנתנה לי את הכוח ברגעי משבר, היא זו שתשמור עליי עכשיו במשקלי הנוכחי. לא רזה אומנם כמו דוגמנית מערוץ האופנה, אבל מאושרת. טפו-טפו.
לפנייה לכתב/ת 
בימים השמנים שלי. את הג'ינסים הישנים איפסנתי רחוק מהעין
צילום: סבסטיאן שיינר
גולן-מאירי מינוס 40 קילו. ניצחתי את האוכל והתסכול
צילום:אלכס קולומויסקי
מומלצים
