הפייטרית והתאומים של "קשת בענן"
מירית סרור מדימונה, הלוחמת היחידה שהצטרפה למבצע, מסיעה את החיילים ב"אכזרית". שני אחים מקורס מ"כים, שהוקפצו לרפיח במקום לטקס בלטרון, חוגגים יום-הולדת בשטח ומרגיעים את אמא לפי התור. שיריונרים שקטעו חופשה באילת מריחים פרדסים מהטנק ונזכרים בבית. לא, אין להם דילמות על נחיצות הפעולה. וכן, הם רוצים להיכנס כמה שיותר פנימה. הרגעים הקטנים שבין תנועה לירי – כך זה נראה בשטח
ביום חמישי בשבע בבוקר, לאחר לילה ארוך ללא שינה בתא הנהג ב"אכזרית", שבה סמלת מירית סרור למעבר סופה, ומיהרה להתקשר לחבר באוסטרליה. "זאת הייתה חוויה מדהימה", סיפרה לאחר השיחה, תוך כדי אכילת סוכריות קופצות. "לא ישנתי כל הלילה. הייתי מחוברת באמצעות הקסדה לקשר. היו רגעים מפחידים. דיווחו על חמושים שנעים לעברנו והייתי צריכה לכוון את הכלי לעברם, אחר-כך טנק שנסע לידינו ירה פגז וזה נשמע לרגע כאילו יורים עלינו".
מירית, בת 20 מדימונה, שנה ו-4 חודשים בצבא, משמשת מדריכת נהגי "אכזריות" בבית-הספר למ"כים. כשהקורס הוקפץ ערב סיומו לרפיח, היא לא הרפתה עד שנתנו לה להצטרף - והפכה ללוחמת היחידה במבצע "קשת בענן". ובעוד חיילי גבעתי עשו דרכם לשכונת ברזיל, מירית הובילה את ה"אכזרית", כחלק מפעולת ההסחה בפאתי רפיח.
סמלת מירית סרור. מדריכה נהגים
לאמה לא סיפרה. "היא יודעת שאני באזור, עושה הדרכות לחיילים. אבא יודע, התייעצתי איתו. הוא אמר שאעשה מה שאני חושבת לנכון, וביקש רק שנהיה בקשר כל חצי שעה". ומה עם החבר'ה באכזרית? "הם מאוד פרגנו. כל הדרך שרנו, כשחלפנו על פני כלי-רכב אחרים, הם צעקו, 'לנו יש נהגת'. אפילו שמו לי שמיכה בתא הנהג כדי שתהיה לי פרטיות". על הרכב החדש יחסית עליו היא אמונה, מירית לא מוכנה לשמוע תלונות: "בסך הכל לא קל לנהוג בכלי הזה, אבל ברגע שמתרגלים, זה בסדר".
יום הולדת באכזרית
מבצע "קשת בענן" יצא לדרך לאחר אירועי הדמים ברצועה: רצח בנות משפחת חטואל, הירי לעבר המשתתפים באזכרה לזכרן ורצף התקריות הקשות, שגבו את חייהם של 13 חיילי צה"ל. בתוך הזוועה הזו, וחרף הוויכוח המתחדד בציבור על צדקת הפעולות ועל עצם הנוכחות הישראלית בעזה, המורל של החיילים והמוטיבציה נשארו גבוהים. "אנחנו נפעל איפה שישימו אותנו", הם אומרים, ובורחים כמו מאש משאלות פוליטיות קשות.
מבין מאות ואולי אלפי החיילים שהוקפצו לגזרת הלחימה ברפיח, בולטים בעלי התגיות הירוקות על כותפות מדי ה-ב'. אותם חיילים, מכל גדודי החי"ר של צה"ל, היו אמורים כבר בסוף השבוע הקודם לקבל את דרגת הסמל בטקס חגיגי בלטרון, עם סיום קורס המ"כים. ההקפצה לעזה שיבשה את התוכניות.
משימתם הראשונה של חניכי הקורס הייתה טעונה במיוחד: איסוף שרידי הגופות בציר פילדלפי. לאחר מכן הם השתלבו בלחימה בשכונת תל-סולטן. "כבר מזמן שכחנו את ההקפצה ואת הטקס", סיפר אחד החניכים, לוחם בגדוד 101 של הצנחנים. "נכון, זה קצת לא נוח, לא מחליפים מדים ומתגעגעים הביתה. אבל עובדה שאף אחד לא מוכן לוותר על זה. גם בשיחות שלנו באוהל, לא מול המפקדים, אנשים רוצים להיכנס פנימה".
חגגו יום הולדת בשטח
לחתן השמחה יש אח תאום בגדוד 202 של הצנחנים, ומאותו קורס מ"כים בדיוק. "הם מרגיעים את אימא לפי תור", סיפר אחד החברים לאוהל. "כל פעם מישהו אחר מתקשר". "וזה החייל הנשוי שלנו", הצביע חייל אחר לעבר ישורון, בן 23 מרמת-הגולן, שישב על ה"אכזרית" ולא הסיר לרגע את טבעת הנישואים. "אשתו מה זה לחוצה".
מלאכת קודש
על סמלת מירית ושאר החיילים מקורס המ"כים התבונן מהצד מפקד ביסלמ"ח (בית-הספר למקצועות חי"ר), אלוף-משנה אלון פרידמן, והתקשה להסיר את חיוכו. "קודם כל", הבטיח, "יהיה לחניכים טקס יפה ומרשים, כיאה ללוחמים האלה. זה מגיע להם, השאלה היא רק מתי".
אל"מ פרידמן סיפר על ההקפצה של החיילים ועל המשימה הראשונה אותה נדרשו לבצע: "הזכרתי להם את השיח הציבורי שהתקיים בישראל, האם נכון או לא נכון לסכן חיילים עבור שרידי גופות. הם הופתעו ואמרו שמדובר במלאכת קודש. נכון, זה לא לירות ולהסתער, אבל כך בדיוק הם רוצים שצה"ל ינהג אם חלילה יקרה להם משהו".
עבור חלק מהחיילים, העיד אל"מ פרידמן, מדובר במשימה מבצעית ראשונה בסדר גודל שכזה, אף שחלקם כבר לחמו בגדה גם במהלך הקורס. "הם מתמודדים בצורה יפה מאוד עם המשימה, תוך כדי ירי, ובהחלט אפשר להיות גאים בהם. השילוב בין התכנים שזה עתה למדו בקורס לבין היישום בשטח עובד מצוין".
ריח פרדסים בתוך הטנק
לא רק קורס המ"כים נקטע בשיאו. חיילי גדוד 74 של השריון, שחיכו זמן רב לחופשה באילת, בקושי הספיקו לרדת לחוף – וכבר הוקפצו לרצועה. "כן אימא, אני אמור להיות בבית, אבל את יודעת מה זה 'אמור' בצבא", ניסה חייל מפלוגת הזאבים של הגדוד להסביר לאמו את פשר ההתעכבות.
במקביל לשיחת הטלפון, בחן צוות הטנק מכה קלה שספג המשוריין בדופן הקדמית. "זו תוצאה של התנגשות קלה עם הדובי", הסביר אחד השריונרים על התאונה הקלה שעברו בשטח, כאשר התנגשו בדחפור די-9. החיילים סיפרו על האקשן מהלילה, כאשר נאלצו להתקדם ק"מ אחד בשלוש שעות. מבטן הטנק הוצאה שקית עם קליעים, עדות לירי שהתרחש בחסות החשיכה. עם שחר, בצד הפלסטיני דווח על הרוגים נוספים.
לאחד השריונרים, שהספיק לשהות יותר מ-30 שעות ברציפות בפאתי רפיח, נצרב רגע אחד בזיכרון, שהזכיר לו ולחבריו את הבית: "פתאום נכנס לתוך הטנק מין ריח חזק כזה של נענע ובצל, שאחר כך התחלף בריח לימונים. זה היה פשוט מדהים. התכוננו לכל דבר, אבל לא לזה. במשך כמה שניות אף אחד לא הבין מה קורה, חשבנו שאולי זו פעולת הסחה. רק אחר-כך הבנו שאנחנו נמצאים ליד פרדסים ענקיים, או חממות עם המון גידולים של פירות וירקות".
אי של שפיות
ביום שלישי, כחמש שעות לאחר פיצוץ הנגמ"ש הראשון בעזה, נכנס אלוף-משנה פינקי זוארץ, מפקד החטיבה הדרומית ברצועה, לבית-קפה סמוך לקיבוץ סעד. הוא יצא עם הפוך גדול וכריך. "זה בשביל זכאי", הסביר. אחר-כך נכנס לתוך הג'יפ הממוגן שלו, כדי למסור את המשלוח למפקד האוגדה, תת-אלוף שמואל זכאי, שהיה טרוד באותם רגעים בתכנון המבצע הטעון והמורכב של החיפוש אחר שרידי גופות החיילים.
תא"ל זכאי, מח"ט גולני לשעבר, נכנס לפני קצת יותר מחודשיים לתפקידו הנוכחי, שהוא ללא ספק אחד הקשים והמורכבים שיש כיום בצה"ל. הדיבורים על תכנית ההתנתקות וחוסר הוודאות הפכו ממילא את קליטתו בתפקיד החדש למשימה לא פשוטה. ואז הגיע רצף אירועי הטרור. כבר לילות רבים שהוא בקושי עוצם עין. "אבל הוא שועל קרבות ותיק שלא נשבר בקלות", אומר אחד המפקדים בגזרה.
הוקפצו לשטח על חשבון סיום הקורס
שעה קלה לאחר שמח"ט הדרומית העביר לאוגדונר את המשלוח, הוא שב לבית-הקפה הקטן וקנה כריך גם לעצמו. לפני שיצא וחזר למלחמה, אמר: "המקום הזה עבורי הוא אי של שפיות. הרבה אנשים לא יודעים מה קורה שם, כמה מטרים מאתנו". אל"מ זוארץ, שאמור לסיים בעוד חודשים ספורים את תפקידו באזור, מכיר על בוריה את גזרת פילדלפי, על המנהרות והמבוקשים שבה. הוא מודע היטב לסבך אליו נכנסו חייליו, ולמה שעוד מצפה להם בהמשך.
על אי הסדר ששורר ברפיח ניתן ללמוד מסיפורו של קצין בכיר בגזרה, אודות מקבילו של זוארץ בצד הפלסטיני: "לפני כשבועיים", סיפר הקצין, "הגיעו מספר חמושים למח"ט הפלסטיני, איימו עליו ועל חייליו, גנבו את נשקיהם ונתנו להם כמה שקלים כדי שיחזרו במונית". לדברי המפקדים בגזרה, מבצע "קשת בענן" נועד להקטין את הברדק ברפיח, להחזיר לה מעט שקט ולעצור את הטרור המשתולל והברחת אמצעי הלחימה. אלא שבעיני התושבים המקומיים והעולם, הברדק האמיתי רק החל עם כניסת הכוחות לעיר.
לפנייה לכתב/ת 
סמלת סרור. לא סיפרה לאמא היכן היא
צילום: חנן גרינברג
ה"אכזרית". כל הדרך שרנו
מיישמים את הקורס בשטח. לוחמים במבצע
צילום: חנן גרינברג
מומלצים
