ולפעמים החגיגה נגמרת
ב-24 במאי 2000 כשנסוג צה"ל מלבנון, היה נסראללה שיכור ניצחון. היום חיזבאללה כבר בצרות. הסבלנות של הציבור הלבנוני כלפי הארגון, שנתפס כמי שמסכן את היציבות במדינה, הולכת ואוזלת. המציאות תביא את חיזבאללה לפרשת דרכים - האם לוותר על המאבק בישראל? מומחה כותב ל-ynet מה נשתנה מאז
מספר ימים לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון התייצב מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, שיכור ניצחון בפני אוהדיו ותומכיו והכריז כי "כמה מאות של לוחמי חיזבאללה אילצו את המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון להניף דגל לבן".
הוא הוסיף כי "תם העידן שבו הציונים הפחידו את הלבנונים ואת הערבים", וכי "ישראל שברשותה נשק גרעיני וחיל אוויר שהוא החזק ביותר באזור, היא למעשה חלשה יותר מקורי עכביש".
אפשר היה להבין לליבו של נסראללה, שהרי נסיגת צה"ל מדרום לבנון היוותה בעבורו של הארגון ניצחון של דוד על גולית. אחרי הכל, כוחו הצבאי של ארגון חיזבאללה נאמד בלא יותר מכמה מאות לוחמים אשר ניצבו מול צבא ישראלי שלם.
בידי חיזבאללה עלה להשיג את שלא עלה בידי מדינה או צבא ערבי כלשהם עד אז – גירושה של ישראל משטח ערבי שבו החזיקה בלא כל תנאי או תמורה, לא כל שכן, בלא שהצד הערבי יתחייב להסדר או אף הסכם שלום עם ישראל.
אלא שארבע שנים לאחר מכן לא נותר הרבה מחגיגות הניצחון של מאי 2000, וכך גם מן התקוות או ההערכות כי חיזבאללה יהפוך לכוח אזורי מרכזי ואף לחיל החלוץ הערבי במאבק בישראל.
למעשה, עוד בסמוך לנסיגת צה"ל מדרום לבנון היו רבים שהעריכו כי הנסיגה הישראלית עשויה להוביל דווקא להאצת תהליך "הלבנוניזציה" העובר על הארגון בעשור האחרון, תהליך שעיקרו הפיכתו של חיזבאללה לתנועה חברתית ופוליטית הממקדת עצמה בפעילות בתחומי הרווחה והחברה בקרב האוכלוסייה השיעית בלבנון.
בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא באוקטובר 2000, חידש הארגון את פעילותו הצבאית נגד ישראל, ובכך הבהיר לכל כי התקוות ללבנוניזציה של הארגון היו מוקדמות, וכי הארגון נחוש להוסיף ולקיים מימד צבאי בפעילותו, וממילא, נחוש להוסיף ולהיאבק בישראל, בהיותו של מאבק זה נדבך מרכזי של דרכו, תפיסת עולמו ואפילו הוויתו וסיבת קיומו.
אלא שיש להודות כי היקף פעילותו של חיזבאללה, כואב ככל שיהיה, אינו מגיע לכדי אחוז בודד מהיקף הפעילות הפלסטינית מול ישראל. הצלחתו העיקרית של הארגון בארבע השנים האחרונות הייתה, בעיקרה, לשמר לעצמו בעיקר בעיני דעת הקהל הישראלית תדמית של כוח המציב איום קיומי ולכל הפחות אסטרטגי בפני ישראל. זאת לא במעט תודות למערכת משומנת של תעמולה ויחסי ציבור שהארגון מפעיל. לכך סייעו גם אמצעי התקשורת בישראל שהעניקו תהודה לנסראללה יותר מכפי שעשו מרבית כלי התקשורת בעולם הערבי.
אלא שהמציאות היא מעט שונה. מאז כיבוש עיראק בידי ארה"ב באפריל 2003 ולמעשה אף קודם לכן, נאלץ חיזבאללה להתמודד מול מציאות אזורית חדשה המגבילה באופן משמעותי את מרחב התמרון ואת חופש הפעולה של הארגון. ואכן סוריה ואיראן מעוניינות כיום בשקט לאורך הגבול הישראלי-לבנוני ולשם כך הן מפעילות השפעה מרסנת על הארגון.
הסבלנות בלבנון הולכת ואוזלת
גם מבית, בלבנון, חיזבאללה בצרות. הסבלנות של הציבור הלבנוני כלפי הארגון הולכת ואוזלת. ארגון זה נתפס כמי שמסכן את היציבות בלבנון ומחבל במאמץ להביא לשיפור במצב הכלכלי במדינה.
עדות לכך ניתן למצוא במתקפות על חיזבאללה המופיעות חדשות לבקרים בעיתונות הלבנונית. אפילו העיתון אל-ספיר המקורב לדמשק, שהצטרף לא מזמן לחגיגה ותקף את הארגון על שבתואנה של מאבק לשחרור חוות שבעא מידי ישראל הוא נמנע מלרתום עצמו לטיפול בבעיות הפנים של לבנון, כאילו בעיותיו של הלבנוני הפשוט אינן מטרידות אותו כלל.
חיזבאללה הוא ארגון לבנוני שצמח מקרב בני העדה השיעית ובעיקרו של דבר פועל עבורם ומטעמם. מפגש האינטרסים שלו עם סוריה ואיראן הביא אותו למקד את עצמו במאבק בישראל, אולם מאבק זה נעשה בעייתי יותר ויותר במציאות החדשה באזור ובלבנון.
הארגון מוסיף לראות עצמו מחויב למאבק בישראל, שהרי מאבק זה הוא סם חיים עבורו אם ברצונו לשמור על מעמדו הייחודי בזירה הלבנונית ולמעשה בעולם הערבי כולו. ובכל זאת, אפשר שהמציאות תביא את חיזבאללה אל פרשת דרכים יותר מהר מכפי שמצפים ראשיו - פרשת דרכים שעניינה השאלה האם לוותר על המאבק בישראל ולהפוך למפלגה לבנונית לכל דבר כמו סיעות ומפלגות רבות אחרות שפועלות בלבנון ושאיש אינו מתעניין בהן, או שמא להוסיף ולדבוק באופצית המאבק בישראל, למרות המחיר שהוא עשוי לשלם עבור כך.
לפנייה לכתב/ת 
