חיים בלי חיבוק
גיבור הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" לוקה בתסמונת אספרגר: הוא סולד ופוחד ממגע ואינו מזהה רגשות. אריאנה מלמד מבקשת שתפתחו לו את הלב
השעה היתה שבע דקות אחרי חצות, והכלב לא שכב שם לנוח. הוא היה מת. קלשון היה תקוע בגופו. זו התמונה הראשונה שתיחרט לכם בזכרון מן הספר הנפלא של מארק האדון, "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שיוצא בימים אלה בתרגום לעברית (הוצאת "מחברות לספרות", תרגום: אהוד תגרי). התמונה הזאת תוביל למסע של תגליות מדהימות על נפשו וחייו של, כריסטופר בון בן ה-15, שחי בסוינדון שבאנגליה עם אבא שלו. לפני שנה, כשהכרתי את כריסטופר כדמות ספרותית, הוא קפץ בקלילות מבין הדפים והיה לאישיות עצמאית לגמרי, וגם לילד-נער שהייתי שמחה לנסות לשוחח איתו, ואפילו להתיידד. אם כי זה קשה מאוד, ולא באשמתו של כריסטופר.
מעטים הם הספרים שאפשר לומר עליהם בבטחון מלא, "כזה דבר לא קראתי אף פעם". מעטים עוד יותר הם אלה שלא סתם מרגשים ונוגעים אלא פשוט שוברים את הלב ואחר כך עוד תובעים מחשבה על השאלות הכי חשובות שנוכל לשאול את עצמנו על עצמנו: מה עושה אותנו לבני אדם טובים? כיצד אנחנו יכולים להושיט יד למי שאינו יכול לסבול מגע , או לחייך למי שאינו מבין את הבעות הפנים שלנו, או להביע אהבה למי שאינו מסוגל לזהות נכונה רגש אנושי?
כי כבר בתחילת הדברים ברור שכריסטופר מדבר אלינו בקולו-שלו, וזה קול ייחודי. הוא מסביר לנו שהיועצת בבית הספר המיוחד שלו חשבה שטוב יעשה אם יכתוב סיפור. אותה יועצת ניסתה קודם לכן, להסביר לכריסטופר את קשת הרגשות האנושית המגוונת כל כך בעזרת ציורים של סמיילי בהבעות שונות. שיזהה אם הוא רואה. שייצור קשר-עין. אבל כריסטופר יכול להבין רק סמיילי שמח וסמיילי עצוב, וכל העושר שביניהם נעול בפניו.
היקום, לעומת זאת, פתוח ומובן – אם הוא רחוק רחוק מבני אנוש, אם הוא ניתן לפענוח כמו שביל החלב, שיטתי כמו מתמטיקה, חד-משמעי כמו רוטינה נוקשה. או אז כריסטופר פורח, עולה על גדותיו משמחה וממהר לשתף אותנו בידע שלו וגם בחלום הגדול שלו: להיות הראשון מתלמידי בית הספר המיוחד שלו שייגש לבחינת בגרות במתמטיקה. וזה רק שלב אחד בדרך לשאיפה הענקית שלו, להיות טייס חלל.
אבל בינתיים הוא תקוע עם כלב מת שקלשון נעוץ בו, ואם הידיעה הברורה שהכלב הזה נרצח, ועם הצורך הנחוש לפענח את התעלומה. כי כריסטופר, שמתקשה לקרוא ספרים שעניינם יחסים בין בני אדם ורגשות, דווקא אוהב מאוד את עלילות שרלוק הולמס – וכנגד כל הסיכויים הוא בוחר להיות הבלש שיפענח את התעלומה וגם יכתוב את סיפורה של התעלומה.
ילדי-אספרגר
כש"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הקנה למחברו את פרס ויטברד היוקרתי, השופטים כבר ידעו שהגיבור-המספר הוא נער שלקה בתסמונת אספרגר. זה לא כתוב בספר. כריסטופר מסביר היטב מה הוא יכול לעשות ומה לא, אבל נמנע בצדק מתיוג דיאגנוסטי. אני מניחה שהשופטים לא נמנעו, ולכן הם ודאי עשו לעצמם מיני-תחקיר, כמתבקש.
הם גילו מן הסתם שזו לקות נפשית ורגשית שמקורה עדיין לא ברור ואין לה תרופת פלא, שהיא קרוייה על שמו של הרופא שבודד את תסמיניה, שהיא שייכת למגוון התופעות האוטיסטיות, ושהיא מקשה מאוד על חייהם של אנשים, שאלוהים בחר לצייד אותם באספרגר מסיבות השמורות רק לו.
הנה מגוון של תופעות, שחלקן יופיעו אצל הילדים בעוצמות משתנות: סלידה ופחד ממגע אנושי. חוסר יכולת ליצור קשר עין עם הזולת. חוסר יכולת לזהות רגשות, להביע אותם במלים או בשפת גוף. כשלון בפענוח שפת הגוף של הזולת. העדר האפשרות להבין גחמנות אנושית: ממטפורה ועד כפל-משמעות, מבדיחה ועד לשינוי קל-שבקלים בסדר יום מדוקדק ונוקשה. וגם זעם, תוצאה של תסכול איום בעולם לא מאורגן, חסר-פשר, תובעני, קולני מדי. תסכול שלפעמים נראה כאילו הגיעו לנקודת ההיתוך והם פשוט מתפוצצים מכעס אין-אונים. וכן, גם אלימות. חיבוק לא יעזור כאן, לפחות לא לכריסטופר, הנמנע באדיקות ממגע ומוכן רק להושיט את קצות אצבעותיו ולחבר אותן לקצות האצבעות של אבא וכך לעשות מן מניפה כזאת. מגע קרוב יותר, אפילו של אוהביו, מאיים עליו קשות, ממוטט את עולמו הפנימי ואת הסדר שהוא בונה לעצמו בעמל מפרך כדי לשרוד.
לא מטעמים של רומנטיזציה אלא בגלל הכבוד שאני רוחשת לכמה ילדים שהיכרתי ושאלוהים צייד אותם כך, צריך לציין כי הבעייה אינה רק שלהם כי אם בהחלט גם שלנו. התבניות החברתיות והרגשיות שלנו לא יכולות להכיל אותם בנוחות בדיוק כפי שהם אינם יכולים להכיל אותנו. בה במידה שלפעמים הם נראים בעינינו קצת חייזרים, כך אנחנו בעיניהם. ויש בעולמם המוני חייזרים כמונו, וכולנו לוקים בתסמונת הנורמה החברתית.
ועוד משהו חשוב מאין כמוהו: חלק מן הילדים שנולדו עם תסמונת אספרגר, לא יוכלו לשקר. אף פעם. ואם ייתקלו בשקר, וזה יהיה שקר מהותי, עולמם הרגשי צפוי להיחרב.
שלא תטעו לרגע לזהות בין סינדרום אספרגר להעדר יכולת אינטלקטואלית. ההיפך הוא הנכון. ילדי-אספרגר ניחנו ביכולות מתמטיות גבוהות מאד, מפחידות לפעמים. בהבנה מעמיקה, טרם-שנותיהם, של נבכי הלוגיקה. בידענות מופלגת בשפות ובמבנים דקדוקיים, בשליטה מיידית ברזיהם של מכשירים סבוכים, ביכולת להטמיע ולהבין מידע מורכב בתחומי המדעים המדוייקים, בזכרון ובכשרון מוסיקלי יוצא דופן. אבל כל אלה לא מקלים על ילד בבית הספר כשהוא נדרש נניח להבין מתיחה או עבודה בעיניים, מסר כפול או אירוניה. ובטח לא כשהוא צריך להגיש למורתו עבודה בספרות על עולמה הפנימי של איזו דמות ברומן מרגש לבני הנעורים.
אודיסאה של גילוי
את כל זה, כמובן, לא תמצאו בספר. גם לא דיווח של כריסטופר עד כמה קשה לו, או עצוב. הוא עסוק בעובדות כהוויתן: העובדה שבעולמו יש משמעות לצבעים של מכוניות ואלו קובעים אם יהיה לו יום טוב או מצויין. העובדה שהוא ניזון מתערובת פלאית של חטיפים ומשקאות צבעוניים, ושרק צבעים ומרקמים מסויימים באים בחשבון בריטואל סבוך וכל היתר מעורר חלחלה. העובדה שאמא שלו מתה מהתקף לב. כך לפחות הוא יודע, כי כך סיפר לו אביו, ולא יעלה על הדעת שהאב משקר. ושכל ימיו כמעט עברו עליו בסוינדון, ואין לו כל מושג כיצד נראה העולם שמעבר לה, ושהוא יכול – במאמץ עצום – לגלות אותו לבד.
כמעט כל הספרים המצויינים באמת הם אודיסאות מורכבות של גילוי, ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" אינו שונה במובן זה – אלא שמחברו בחר להעביר את הגיבור אודיסיאה משולשת. ראשית, יש תעלומה שצריך לפתור, כי כריסטופר חיבב את הכלב המת הזה, והיושר הקיצוני שלו אינו מאפשר לו להשלים עם תעלומת רצח, ועם המחשבה שהרצח לא יתגלה ולא יבוא על עונשו. במובן זה הוא אינו שונה מכל בלש אחר. הרי כולם נגועים באובססיה להשבת הסדר הטוב על כנו אחרי שהרצח פורע אותו ומאיים על מרקמו השביר ממילא של העולם.
שנית, כריסטופר מודע היטב למכשולים העצומים שלו כמספר, אבל הוא נחוש בדעתו לכתוב סיפור, שמחולק לפרקים – כל אחד מהם נושא מספר ראשוני עוקב, כי ככה כריסטופר אוהב, וכל אחד מהם הוא תרכובת פלאית של נקודת המבט היייחודית של הנער עם סיפור בלשים קלאסי. והוא מצחיק לפעמים ועצוב בלי גבול מייד אחר כך, ובגלל שהוא כתוב בשפה הנאמנה לחלוטין למה שכריסטופר יודע ולמה שהוא מבין, בגלל שאין בה אפילו צליל אחד מזוייף, אנחנו נשאבים לתוך עולמו של כריסטופר בבת אחת ויוצאים לאודיסיאה משלנו איתו. במהלך המסע הזה נאבד את הציניות שלנו כקוראים בוגרים וניתן לו להוביל אותנו, וכשיגרום לנו לבכות, פשוט נבכה – כי לעתים רחוקות, כשקוראים ספר כה נדיר, זה כל מה שאפשר לעשות.
אבל האודיסיאה החשובה ביותר של גיבור ספרותי, כך לימדו אותנו, היא זו המתרחשת במעמקי הנפש. גם כריסטופר עתיד ללמוד אותה על בשרו. הוא יגלה שמבוגרים משקרים ונוטשים, מבטיחים ונעלמים, בוגדים ורוצחים. הוא ייאלץ להבין כי לנסוע לבד ברכבת ללונדון ולמצוא שם פתרון לחלק מן התעלומה, זה אכן מבצע הירואי ראוי לציון, אבל זו רק ההתחלה. מה שחשוב יותר הוא היכולת להתמודד עם בגידה, עם מראית-עין של אהבה, עם זיוף, עם מעילה באמון: דברים שהמבוגרים בחייו עשו מבלי לחשוב כלל על התוצאות ההרסניות שלהם.
כשכריסטופר ניצח בסוף הספר והגיע לבחינת הבגרות שלו למרות כל המהמורות הענקיות שהעולם הציב בדרכו, התחלתי מייד לקרוא שוב, והפעם לא בגלל הדמות המדהימה וסיפורה, אלא בגלל המעשה האמנותי הנדיר של מארק הדון, שיצר כאן סיפור סוחף בשפה מרהיבה בדיוקה, בעושרה התיאורי ובחסכנותה הרגשית – לשון לחלוטין חד-פעמית, אלא אם כן יתפתה כריסטופר שלו לפענח עוד תעלומה.
נפש אחרת
האדון הוא מחברם של 15 ספרים ועשרות תסריטי-טלוויזיה לילדים. הוא גם מאייר, חובב גדול של חידות מתמטיות, שייט מצטיין ואיש חכם שיודע כי ההבדל היחיד בין ספר מצויין לילדים וספר מצויין למבוגרים הוא המורכבות של המלים. "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ראה אור בשתי מהדורות נפרדות, אחת לנוער ואחת למבוגרים – ההבדלים היחידים ביניהן מצויים בעיצוב העטיפות ובדרכי השיווק. אפשר בהחלט, אפילו רצוי, לתת את הספר הזה לבני גילו של כריסטופר או לצעירים ממנו, ואם יראו בו סיפור בלשי בלתי שגרתי של ילד מיוחד, מה טוב. ורצוי – אם תסכימו להיפרד ממנו – לתת אותו לקריאה לכל מי שמוכן לפתוח את נפשו לא רק לנפשות תאומות או דומות, אלא ל"אחר" אמיתי, שעולמו שונה מאד וארגון המציאות שלו מעורר הזדהות עמוקה של צער ותסכול ופליאה והתרגשות ורצון לקרוא עוד ולדעת עוד.
זה מה שעשה לי כריסטופר וסיפורו. הלכתי בעקבותיו לקרוא כל מה שיכולתי על תסמונת אספרגר. שמעתי שמשרד החינוך עדיין לא מכיר אותה די הצורך להבין, שילדים שנולדו עימה זקוקים להקשבה ולסיוע מיוחדים במינם ולא מקבלים אותו. בין היתר בגלל שהם מתעתעים כל כך: ביכולת האינטלקטואלית העדיפה שלהם הם יכולים להאפיל על חבריהם לכיתה ברוב מקצועות הלימוד, אבל כשזה מגיע למשחק בקבוצה, לעבודת צוות, ליכולת לספר בדיחה או לצחוק מאחת כזאת, לצורך המעיק לדווח "מה הרגשתי כשהייתי בכותל" או "למה התכוון המשורר". הם פשוט לא יבינו את השאלה.
הביטוח הלאומי הנאור בישראל עדיין אינו מכיר בתסמונת אספרגר כבנכות נפשית – ובעיקר לא מבין אילו משאבים עצומים נדרשים כאן מהורים ומילדיהם גם יחד בחינוך משלים, בהדרכה מורכבת ומסובכת בתחומים שנראים לנו כה מובנים מאליהם, כמו ניהול של שיחת חולין, או לפעמים אפילו משחק בשניים. או מה שנראה בעינינו אנושי כל כך ובעיניהם לעתים חייזרי כל כך: לחבק.
"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" כבר פרץ את מחסום הציניות של מאות אלפי קוראים, ועכשיו הוא מתורגם במרץ לתריסר לשונות חדשות, ועוד מעט יהיה גם סרט. עד שזה יקרה, אנא – פיתחו לו כבר עכשיו את הלב.
לפנייה לכתב/ת 
האדון. איש חכם
עטיפת הספר. לחבק
עטיפת הספר
מומלצים
