שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי לא רוצה ילדים?
    לא רוצים להביא ילדים לעולם? מסרבים להכניס טלוויזיה הביתה? לא משתמשים בכרטיסי אשראי? אתם לא לבד. מדור חדש - "נגד הזרם" - יביא את סיפורם של אלה שבוחרים אחרת, כאלה שאורח חייהם שונה מהמקובל בחברה הישראלית וינסה לבדוק האם יש אלטרנטיבה לדרך החיים הישראלית. והשבוע: אנשים שלא רוצים דור המשך

    מדי שנה מפרסמים כלי התקשורת במין מסורת לאומית את נתוני מפקד האוכלוסין הישראלי. לטקסט הזה, שאי אפשר בלעדיו בכל ערב חג העצמאות וראש השנה, אין אף פעם רק ערך אינפורמטיבי. לעולם יוגש בחגיגיות, בגאווה לאומית ופטריוטיות גלויים; אחרי הכל מדובר בקודש הקודשים של החברה הישראלית, הערך העליון הנקרא דמוגרפיה.

     

    אולי זו אחת הסיבות לכך שהימנעות מתרומה לעלייה בילוּדה, נחשבת כאן ללא פחות מסטייה חברתית. האם ההחלטה הפרטית הזו נטענת במשמעות ייחודית לחברה הישראלית לעומת תרבויות אחרות בעולם?

     

    רק לא בישראל

     

    אורנה דונת היא סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. את התזה ל-M.A שלה היא עורכת על הנושא הזה בדיוק. זוגות, סטרייטים, שחיים

    בזוגיות לגיטימית ובוחרים במוצהר לא להביא ילדים. "החברה כאן היא מאוד משפחתית ופרו-נטליסטית", היא אומרת, "בספרות הסוציולוגית – סוציולוגיה של משפחה, תמיד משפחה זה עם ילד. למרות כל השינויים שקיימים – תמיד יש ילדים. יש כאן אלמנט דתי, של מצוות הפרו ורבו, וגם את האיום הדמוגרפי. למרות תמורות כמו התמקדות באינדיבידואל ועוד שינויים שקשורים במשפחה – החברה הישראלית עוד לא אימצה את המודל של אינדיבידואלים ללא משפחה".

     

    "ראיינתי בעיקר זוגות באזור גיל 36 ומעלה" היא מספרת, "אבל ראיינתי גם זוג בני שישים. הם לא מתחרטים, אבל הסוגיה של הזיקנה כבר ממש דופקת חזק בדלת. גיל שישים בכל זאת, הבריאות לא כמו פעם, ופתאום זה נהיה מאוד משמעותי. זה מה שהם אמרו לי, שהם לא מתחרטים. ואני מאמינה שקיימת אופציה של לחיות בלי ילדים ולהיות שלמים עם זה".

     

    דונת היא בת 27. היא חיה עם בן זוגה, ושניהם תמימי דעים בנושא: " כל העניין של המשכיות לא מדבר אלי. אם אני אעשה, זה מתוך תחושה שיש לך מה לתת, סקרנות, הרצון לחוות את זה. אני בזוגיות עם אהבה, ואנחנו חושבים אותו דבר. לגבינו – גם להיות הורים וגם לא להיות הורים נראה לנו הגיוני".

     

    דונת מספרת כי איתור זוגות שלא רוצים ילדים הוא משימה לא פשוטה, אבל יותר קשה הוא איתור התייחסויות לתופעה בתקשורת הישראלית, בספרות ובמחקר הסוציולוגי. באמריקה למשל, יש תנועה בשם No Kidding, שחבריה אינם מעוניינים להביא ילדים לעולם, והמשתייכים אל התנועה הזו מקיימים במסגרתה קבוצות תמיכה, אסיפות, מפגשים ופורומים באינטרנט.

     

    בכתבה אפוקליפטית משהו שהופיעה במגזין "בוסטון גלוב", ותורגמה ל"הארץ", מופיעים נתונים על היקף התופעה: דו"ח שהתפרסם בשנה שעברה מטעם פרויקט הנישואים הלאומי של אוניברסיטת רטגרס הראה שרק שליש מהזוגות בארה"ב בוחרים להביא ילדים לעולם. במאה ה-19 80% מהזוגות הולידו ילדים וב-1960 - 50%. בשנת 2010, ניבא המרכז למניין האוכלוסין של ממשל ארה"ב, יחיו ילדים רק ברבע מבתי האב במדינה.

     

    דוגמה נוספת משדה הספרוּת העיונית נמצאת בספר בשם “The Childless Revolution” שכתבה האמריקאית מדלין צ'יין ויצא לאור ב-2001. הספר מחטט בפצע החברתי והנפשי של נשים אמריקאיות שהחליטו להימנע מהבאת ילד לעולם, והמחיר שהם משלמות. חברה פוריטנית היא חברה פוריטנית, אחרי הכל.

     

    לא בשביל כולם

     

    רענן שקד, עיתונאי ומבקר טלוויזיה בידיעות אחרונות ו-ynet: "החברה הישראלית מאמינה שזה בשביל כולם, כי היא חברה שמטרתה העיקרית היא דמוגרפית. אבל גם בעולם וגם בישראל, יש אנשים שחיים טוב מאוד בלי זה. ואני מכיר כמה מהם. הם פשוט מבינים שזה לא בשבילם. זה קצת כמו עם כלבים, להביא ילד. אנשים רוצים להחזיק כלב כדי שיהיה יצור שיהיה תלוי בהם לחלוטין. ויש אנשים שלא צריכים את זה. אני למשל תמיד העדפתי חתולים. הם יצורים שמנהלים איתך יחסי תן וקח יותר הגיוניים".

     

    שקד, 36, החי עם בת זוגתו, מדגיש את האמביוולנטיות שלו בסוגיית הילודה: "אני שמח שנולדתי ושניתנו לי החיים בעולם הזה. שמח שקיבלתי את ההזדמנות ואני חושב שמגיע לילדים להיוולד. יש לי את המחשבה הזו לא פעם, שכמו שאני קיבלתי את ההזדמנות להיוולד, אולי גם אני צריך לתת את ההזדמנות הזו. אבל מבחינתי מדובר בוויתור מוחלט על כל החירויות המוכרות לי. אני חושב שזה סוף החיים כמו שאני מכיר, וזה מפחיד אותי, מפחיד ברמה שאני לא יכול להתגבר על הפחד הזה, ואני לא חושב שאני חייב להתגבר על הפחד הזה. יש אנשים שפוחדים לקפוץ באנג'י, אז הם פשוט לא קופצים, כי הם לא חייבים. בשבילי זה אותו דבר. רק שכאן יש נורמה כזו, שחייבים לעבור את החוויה, אז אני חושב שאם אתה כל כך פוחד מזה, אתה לא חייב. להביא ילדים זה לא בשביל כולם".

     

    מה כל-כך מפחיד אותך?

     

    "אני יכול לחשוד בכמה דברים, אולי בגלל הרקע שלי, באתי ממשפחה חד הורית ובעצם לא ראיתי מודל של משפחה 'נורמטיבית', אבל אני חושב באמת שזה בגלל שאני רואה את הדברים סביבי. בעבר קיבלנו דיווחים מאוד עמומים ולא אמינים בחזית הזו, של גידול ילדים, תמיד אמרו 'זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים'. בשנים האחרונות אנחנו מקבלים דיווחים יותר מדויקים. ואת רואה ושומעת את הסיפורים על כמה זה קשה ותובעני, והורים מספרים שהם על סף התמוטטות, אנשים שפשוט מצהירים שאם הם היו יודעים שזה יהיה ככה, הם לא היו עושים את זה".

     

    איך מגיבה הסביבה שלך כשהיא שומעת את זה?

     

    "הדעה הזו, היא דעה שאני בעצמי לא סגור עליה בכל מאת האחוזים. אני לא משמיע אותה הרבה לסביבה משום שהיא דעה לא פופולארית. חברה שלי מאוד לא נהנית לשמוע את הדעה הזו. אמא שלי לא מוכנה לשמוע את זה בשום פנים ואופן, אז אני נמנע מזה. הדעה הזו היא דעה לגיטימית, אבל לא נורמטיבית, היא מוציאה מהסביבה כעס וחוסר הבנה, ובעיקר אתה נתפס כבוגד, גם חושף את סודותינו וגם לא משתף איתנו פעולה. וזה ברור למה, אנשים תמיד רוצים שתהיה בצד שלהם, שתהיה באותה מדמנה שהם שוחים בה".

     

    אתה לא עלול להתחרט על ההחלטה עוד 20 שנה? 

     

    "זו אחת החרדות שלי. אני חרד מהמחשבה שאני עלול להרגיש בודד, או להרגיש שהפסדתי חוויה שהיא כן מחוויות היסוד עלי אדמות, וברמה הזו זה לא כמו באנג'י. וחיים פעם אחת כמו שאומרים. אני בהחלט חרד שאני עלול להרגיש חרטה איומה שמנעתי מעצמי את החוויה. בואי נגיד שאם בסופו של דבר אעשה ילדים זה בגלל פחד, הפחדים האלה, ופחד הוא לא סיבה טובה לעשות שום דבר".

     

    החיים שלי מושלמים מידי

     

    דבורית שרגל היא קרייריסטית, והיא בגיל שבו רוב הנשים כבר מביאות שני ילדים או יותר. היא מבקרת קולנוע וסגנית עורך בשבועון "רייטינג", ויש לה דעות ברורות, גם בנושא החיים הבדיוניים שעל המסך הגדול, אבל גם בנושא החיים שלה כרווקה שלא מעוניינת לתת למישהו אחר, אפילו פרי בטנה, לנהל לה את החיים.

     

    "השאלה לדעתי היא למה כן", משיבה שרגל לשאלה למה לא. "מבחינתי זו לא הייתה אף פעם אופציה, ההחלטה התגבשה בגיל מאוד צעיר, אפילו יותר מידי צעיר, בגיל 6. החיים שלי תמיד נראו לי מלאים מידי, מושלמים מידי, וללדת ילד נראה לי פשוט משימה מופרכת. אני באופן אישי לא רואה צורך להוסיף מעצמי למטען הגנטי של בני האדם".

     

    לא צריכות להיות לזה סיבות עמוקות יותר?

     

    "אפשר להגיד שאני סובלת מתסמונת פיטר פן, ואני לא רוצה להתבגר. בעצם ילדים מאיצים את ההתבגרות שלך, שלא לומר הזדקנות. מאחר שאני מנהלת קרב מאסף נגד ההתנהלות המקובלת של העולם, גם להתבגר אני לא ממש רוצה. רוב האנשים לא שואלים את עצמם אם כן או לא לעשות את זה, כי ככה כולם עושים, וזה מה שמצפים מהם. אני, ששאלתי את עצמי מאז ומעולם כל שאלה שרק אפשר, הבנתי שאין לי צורך בזה. שהחיים שלי מלאים בלי זה. מעולם לא פיעם בי צורך אימהי, הרחם שלי לא פעה מעולם, והשעון הביולוגי שלי לא תקתק מעולם. אולי אני פשוט לא שומעת אותו, אבל אני בגיל שכבר צריך לשמוע".

     

    מה המשפחה אומרת?

     

    "אני לא יודעת מה המשפחה שלי חושבת, אבל אף אחד לא אומר לי שום דבר. אני לא משלמת שום מחיר בנושא הזה. זה ממש לא מעניין אותי מה שאנשים חושבים. אני די מרחמת על הורים, להיות הורה זה לאבד את החיים שלך לחלוטין, מדובר בפשיטת רגל פיזית, רגשית, שלא לומר כלכלית".

     

    להביא ילד זה להוריד את רמת החיים

     

    מיכל הלוי, 34, עוסקת בניהול כוח אדם. היא כבר 16 שנה עם דני, בעלה, 37, והם תמימי דעים, ומאושרים בבטחונם, להשאיר את התא המשפחתי ריק מילדים. "אני הייתי בטוחה שכשדני יהיה בן 30 הוא בטוח ירצה ילדים", אומרת הלוי, "הוא רואה חשבון, איש מסודר. לאט לאט התחלנו להבין ביחד ששנינו לא רוצים, כי פתאום לכל החברים נהיו ילדים והתחלנו להרגיש שונים מכל האנשים סביבנו".

     

    למה בעצם?

     

    "יש את כל הסיבות הרגילות - שלעולם כזה להביא ילדים לא כדאי, ואני חושבת שיש לזה הרבה תוקף כשגרים בארץ. חוץ מזה, אני מאוד חרדתית. לדאוג לעוד ילד נראה לי ממש בלתי אפשרי. והסיבה מאוד משפיעה זה שעם השנים אנחנו מרוויחים יותר, חיים יותר, ולהביא ילד לעולם אומר להוריד את רמת החיים, לחיות פחות טוב. ה-5,000 שקל שילכו לילד, היום הולכים עלי.

     

    "אני חייבת גם לציין שאני לא רואה שאת מישהי מהחברות שלי זה מילא אושר. ההתמודדות היא מאוד מאוד קשה בארץ. בראש צלול אני מרגישה שאני לא יכולה להיכנס לזה. אני גם לא רואה שזה עושה לנשים כל-כך טוב. יש מלא נשים עם ילדים שאומרות לי, את עושה את הבחירה הנכונה, אל תיכנעי".

     

    מה עושים עם התגובות האחרות מהסביבה?

     

    "מהסביבה די למדתי להתעלם. יש לי מלא אחיינים וההורים שלי לא לוחצים עלי. אבל בגדול, אפילו כשאת נכנסת למונית, ברגע שהנהג מבין שאין לך ילדים, יש לו מה להעיר על זה, או כל טכנאי שבא הביתה ורואה שאין חדר ילדים ימצא מה לומר".

     

    את עשויה להתעורר יום אחד ולהצטער?

     

    "אני לפעמים חוששת מזה. לכל כיוון זה בלתי הפיך: אם אחליט לא לעשות אני לא שוללת את האפשרות שאתעורר יום אחד ואצטער על זה. אבל אני יודעת שזה לא משהו שאני יכולה לעשות ולזרוק לזבל אם אתחרט. הפחד הגדול הוא להישאר לבד, והיום יש לי את דני, אני לא מרגישה שאני צריכה עוד מישהו בחיי".

     

    היית מוותרת על אהבה גדולה בשביל העיקרון הזה?

    לא הייתי מוותרת על דני. אם חלומו של דני מחר בבוקר הוא לעשות ילדים, הייתי הולכת איתו על זה.

     

    איך את רואה את החיים שלכם כזוג ללא ילדים, כשתהיו מבוגרים יותר?

     

    "כשדני ואני נהיה בפנסיה, נהיה מספיק אמידים כדי לא לעבוד, ונטייל בעולם. לא נחיה חיים שגרתיים. אני חושבת שאנחנו צריכים לנצל את זה שאנחנו לא עושים ילדים כדי לעשות את החיים יותר מעניינים".


    פורסם לראשונה 04/06/2004 12:06

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שקד. פחד הוא לא סיבה טובה לעשות שום דבר
    צילום: חגי קאופמן
    שרגל. מדובר בפשיטת רגל פיזית, רגשית, שלא לומר כלכלית
    צילום: חגי קאופמן
    צילום: גבי מנשה
    הלוי. לכל טכנאי שבא הביתה יש מה להגיד
    צילום: גבי מנשה
    צילום: סי די בנק
    צילום: סי די בנק
    7 לילות
    מומלצים