עוד ירייה ברגל

יותר מהכל, פרשת פיטר הונאם מעידה, שבכל מה שנוגע לענייני הגרעין של ישראל, מערכת הביטחון מתעקשת שלא ללמוד דבר.

אחרי שניהלה את פרשיות ואנונו, יצחק יעקב ומקרים אחרים, בדרך שגרמה יותר נזק מתועלת, מביכה המערכת שוב ביד כבדה, אצבע מהירה על ההדק וסוף מחשבה במעשה תחילה.

מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל נקבעה כבר לפני יותר מארבעה עשורים, ולא נבחנה מאז בשום אופן משמעותי. היו כבר ראשי ממשלה, בנימין נתניהו למשל, שהירהרו בקול לשים לה קץ. אבל כנראה שאף אחד לא מוכן להוציא את הפצצה הישראלית מהארון - לפחות לא במחיר משמעותי כמו הכרה בינלאומית בזכות שלנו להיות המדינה הגרעינית היחידה באזור.

אפשר להתווכח על תוקפה של המדיניות הזו, ויש נימוקים כבדים לכאן ולכאן. אבל מכאן ועד סדרה של פעולות שמעמידות את ישראל באור היסטרי של מי שקוצצת כל יד המטילה צל קל שבקלים על קודש הקודשים הגרעיני, הדרך ארוכה. התוצאה עלולה להיות ההיפך הגמור: דרישה בינלאומית רבת עוצמה, בתמיכה של לפחות חלק ממדינות המערב, להעמיד את ישראל באותם קריטריונים שתובעים להחיל על איראן או צפון קוריאה.

הנה רק דוגמה אחת לנזק. אחת הטענות להמשך העמימות היא שהיא מקילה על ארה"ב. בת בריתנו והשוטר העולמי בעניין הגרעין. להעלים עין ולהמשיך בסטנדרט הכפול המפריד בינינו לבין מדינות סוררות אלא מי שעוצר עיתונאים ומונע מהם עורך דין, רודף קשיש שכל חטאו הוא ראיון לעיתון ומתנהג באופן כללי כמי שהכל מותר לו בהגנה על סודותיו, רק מחליש את יכולתו של הממשל להמשיך במדיניות הזו. כדרכו של הממסד הביטחוני בפרשיות אחרות - הפלקון לסין, למשל - הוא מתעקש לדרוך דווקא על הבהונות של ידידתו הטובה והחשובה ביותר.

כפי שאמרו ההיסטוריה וההיגיון - הונאם אכן שוחרר. אי אפשר להעמיד עיתונאי לדין על מה שהוא יודע וטרם פירסם. אי אפשר להחזיק אזרח זר בסוג של מעצר מינהלי. אחרי שיחרורו יפרסם ממילא מה שהתכוון לפרסם, וכך יזכה לתהודה רבה עוד יותר כלוחם החופש שישראל ניסתה לעצור. הפרשה הזו תצטרף לפרשת אוסטרובסקי, יצחק יעקב וטעויות אחרות של מערכת הביטחון, שמבקשת לשמור על חשאיותה ויורה לעצמה ברגל בתותח.