פסטיבל ישראל: המופע הנפלא של שן ווי
ערב יצירותיו של הכוריאוגרף הסיני, שפתח את פסטיבל ישראל, הוא זכרון אסתטי מרהיב שישאר חרוט זמן רב בעיני הצופים בו
במה חיוורת פנים, כמו שיש מוכתם באפור, סגורה בקירות שחורים. על הבמה רקדנים שפניהם צבועות בלבן, מבטם קפוא אבל בגופם סערה משתלחת. הבמה של שן ווי, הכוריאוגרף הסיני הפועל בארה"ב, מעוצבת, כך גם התנועה. שתיהן - הבמה והתנועה - משתנות בכל רגע נתון מול עיני הצופה.
בלתי אפשרי להתייחס ליצירתו של שן ווי מתוך הראייה המצומצמת של שפת המחול בלבד ,כיוון שמדובר באמנות ויזואלית שחוצה תחומי יצירה, סגנונות, גבולות גיאוגרפיים וזמן. היא שואבת מההווה ומהעבר ויוצרת מימד חדש בזמן לא מוכר.
את ערב יצירותיו של שן ווי ולהקתו פותח "פולחן האביב" בגרסה לפסנתר בארבע ידיים. יצירה טעונה זו של סטרווינסקי, שזכתה לעשרות אינטרפרטציות מחוליות שמתרכזות סביב האמונה הפגאנית, מתקלפת לראשונה מכל המטען הסיפורי העודף שהיא נושאת עימה ובשפתו הייחודית של שן ווי מוגשת לקהל פרשנות חדשה לגמרי, שמתייחסת אך ורק למוזיקה עצמה. שפתו של שן ווי מורכבת מניגודים - היצריות מפנה את מקומה לכיבוש היצר והאביב הוא חורף מקפיא, המודרנה המערבית משלבת ידיים עם הפולקלור המזרחי ואי הסדר שנוצר על הבמה בעזרת פירוק והרכבת מבנים מאורגן ומוקפד.
שם המשחק הוא נון-קונפורמיזם. גם כשכל הרקדנים מבצעים את אותן התנועות, האחידות נשברת בתזמוני כניסה שונים שיוצרים מעין שירת קנון תנועתית מרתקת. בדיוק בשל כך לצפייה נאותה בעבודה זו דרוש מרחק שיאפשר לעין לתפוס את מכלול היריעה עליה מניח שן ווי את רקדניו, המשמשים לעתים כמשיכות צבע על בד ולעתים כפיונים על לוח משחק ענק.
בראיון שנתן לתוכניית המופע בפסטיבל אמר שן ווי כי בתהליך היצירה הוא מחפש צורה חדשה של תקשורת. אם לשפוט על פי המוצר המוגמר - החיפוש עלה יפה. הוא בהחלט מצליח להביא משהו לא מוכר, שדרך תערובת מרתקת של מזרח ומערב מייצר למשך 40 דקות עולם חדש, קסום וייחודי.
העבודה השנייה המרכיבה את הערב היא יצירתו המוקדמת של "קיפול", שמושפעת רבות מעולם המושגים של האופרה הסינית. נגיעות המכחול שמפזר שן ווי הפעם צובעות משיכות של אדום דם, לבן בוהק ושחור שמחבר בין גופים. רקדנים שפלג גופם העליון ערום והם עטויים מן האגן ומטה בבד אדום, מטופפים על הבמה כמו מרחפים מעליה במעגלים. התמונות שהוא בונה סוריאליסטיות, היצורים על הבמה הם מזן אחר. הם משדרים מצד אחד רוך ועדינות על גבול השבריריות ומצד שני מרוחקים כשגם הפעם מבטיהם קפואים.
"קיפול" היא עבודה אסתטית להפליא, עשירה ומלאת דמיון אך האיכות המרכזית שבה היא קצב נשימתה האיטי שמאפשר ירידה לעומקה של התנועה והתענגות אמיתית על כל סצינה וסצינה. מרהיבה במיוחד סצינת הסיום של "קיפול", הנבנית כמעט בעלטה מוחלטת ובה יוצרים הרקדנים אשליה ויזואלית של מקהלת כוהנים מרחפת בדרכה לשמיים.
דקות ארוכות לאחר שאור הבמה כבה, מרמז על סיום המופע, נשאר הקהל ישוב והמום באולם כמצפה לעוד. אין ספק כי הבחירה לפתוח את הפסטיבל עם להקתו של שן ווי בונה סטנדרד גבוה של ציפיות לקראת המופעים הבאים. כן ירבו.
לפנייה לכתב/ת 
