"בחורה הזריקה לי, וסינדי נעלמה"

"הייתי חשדן, ושאלתי אותה אם היא סוכנת מוסד. 'או לא, לא', היא ענתה, 'או לא, לא. מה זה מוסד?' כך מתאר מרגל האטום מרדכי ואנונו את פגישתו הראשונה עם אשת המיסתורין סינדי, בראיון לסאנדיי טיימס", שפורסם היום (א'). 

בראיון המקיף, שנערך במקום מגוריו הנוכחי, הכנסייה האנגליקנית בירושלים, מגולל ואנונו את סיפור ההיכרות עם סינדי, נסיבות חטיפתו ברומא, החקירות שעבר והשחרור.

המראיינת הייתה יעל לוטן, ישראלית העומדת בראש הוועד הישראלי למען ואנונו. גם הצלם והמקליט היו ישראלים - הכל כדי שלא לחרוג מתנאי השחרור שנקבעו לוואנונו.

"היא נראתה נחמדה"

"כשהגעתי ללונדון חשבתי לעצמי 'תהיה זהיר, אל תנסה לחפש בחורה'. אבל אחרי שבועיים שלושה התחלתי להתעניין באחת. זאת הייתה מלכודת דבש", סיפר ואנונו.

לדבריו, "ראיתי את סינדי לראשונה כשעמדה במקום שאפשר לקנות בו סיגריות. היא נראתה כמו אשה נחמדה, אמריקנית, עם יופי מסוים. לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי, שיער בלונדיני. התחלנו ללכת, ואז הצטלבו דרכינו. היא עצרה ואני התחלתי לדבר אתה.

"אחרי שחצינו את הכביש היא הלכה בכיוון אחד ואני לכיוון אחר, אבל אחרי 50 מטר שאלתי את עצמי אם היא מעוניינת בי. אמרתי לעצמי 'לך ושאל אותה מה היא רוצה'. הגעתי אליה ושאלתי אותה 'מי את ומה את עושה?'. התחלנו לדבר. תחילה הייתי חשדן.

היא שאלה אותי לשמי. אמרתי ג'ורג', כי זה היה השם שאתו נרשמתי במלון. ג'ורג' פורסטי. 'או, אתה לא ג'ורג'', היא ענתה. אז אמרתי לה מי אני באמת, ומה אני עושה בלונדון.

"סינדי, שזה היה השם שלה, אמרה שהיא תיירת מפילדלפייה, בת 26. היא עבדה כקוסמטיקאית ואביה היה סופר כמו גם אמא שלה. ההורים שלה היו גרושים. כשסיפרתי לה על העיכובים בפירסום הכתבה ב'סאנדיי טיימס' היא אמרה לי: 'בוא אתי לניו-יורק, ואני אעזור לך עם עורכי דין ועיתונים טובים'.

התחלנו להיפגש יום יום. הלכנו לקולנוע וראינו את הסרט 'העד', על ילד שרואה מקרה רצח. הלכנו גם לראות את המחזה 'רחוב 42'.

'הסאנדיי טיימס' ידע על הבחורה הזאת. פיטר הונאם, איש הקשר העיקרי שלי בעיתון, אמר לי המון פעמים: 'תיזהר, אני לא בוטח בה'. כולם הזהירו אותי, אבל אני לא הבנתי למה אני אמור לחשוד בה. היא הייתה חברה טובה ונעימה. היא נהגה לתת לי המון נשיקות, כל הזמן".

סינדי אמרה שהיא נוסעת לרומא לבקר את אחותה, ושהייתה רוצה שאני אצטרף אליה. אמרתי לא, אבל שיניתי את דעתי. חשבתי שהמוסד מחפש אותי בלונדון. אם אני אסע לרומא הם יאבדו אותי, ואז אחרי כמה ימים אוכל לחזור ללונדון. החלטתי לא לומר דבר לפיטר או לאחרים בעיתון.

"היא קנתה את הכרטיסים. נפגשנו בתחנת הרכבת ויקטוריה, ומשם לקחנו מונית לשדה התעופה. לא חשדתי בכלל. נחתנו ברומא, והיא אמרה שאחותה וחבר יגיעו לאסוף אותנו. ובמקום זה ראיתי איטלקי עם פרחים מגיע אלינו. נכנסנו למכונית שלו והוא התחיל לנהוג במהירות לכיוון רומא. ישבנו מאחור והיא לא הפסיקה לנשק אותי כדי להסיט את תשומת ליבי. עד שהגענו לבית קטן, לא ברומא אלא בפרבר.

"בעודי נכנס אחריה אל תוך הבית, קפצו עלי שני אנשים. הם חיכו מאחורי הדלת. לא ראיתי אותם. אחד נתן לי מכה בבטן, וכשהתכופפתי הם השכיבו אותי וחסמו לי את הפה. אחד הגברים אמר לבחורה שהייתה שם 'תזריקי לו פעמיים'. היא אמרה שזה מסוכן, אבל הוא אמר לה תעשי את זה. היא הזריקה לי עד שאיבדתי את ההכרה.

"סינדי נעלמה, ואני התעוררתי על מיטה גדולה כשאני לבוש בתחתונים בלבד. איש אחד מצד שמאל ואשה מהצד השני מנסה להזריק לי עוד משהו. הם לא יכלו למצוא את הווריד. אני הראתי להם וריד בולט ביד הימנית. לא דיברנו בכלל, פשוט הצבעתי עם האצבע שלי, בלי לדבר. הם הזריקו לי שוב ואיבדתי את ההכרה.

"כשהתעוררתי נתנו לי את הבגדים, אבל הייתי מסומם. לא הייתי בשליטה. עזבנו את הבית וחזרנו למכונית. ישבתי מאחור בין שני גברים. הבחורה שהזריקה לי ישבה מלפנים עם הנהג. החלטתי שאנסה לעורר בעיות במכונית, אולי מישהו יראה אותי וינסה לעצור אותה. אחרי 20 דקות ניסיתי לקפוץ על הנהג ולעצור את המכונית באמצעות תאונה".

"הם לא ידעו מה הם עושים"

"אחרי יומיים בספינה שהובילה אותי לישראל שאלתי את השומרים 'מי אתם, לאן הספינה הזאת שטה', אחרי שבעה ימים הגענו לישראל. לדעתי הם לא ידעו מה הם הולכים לעשות. יכול להיות שהם פשוט שטו מסביב, מחכים לראות אם ה'סאנדיי טיימס' יפרסם את המאמר.

"ביום שבת בלילה הרגשתי שהספינה עושה סיבוב פרסה ושטה. יכול להיות שאז ה'סאנדיי טיימס' כבר פרסם את הסיפור, והם החליטו להביא אותי לישראל. הגענו לחוף שנראה כמו קיסריה. שני קצינים של השב"כ הגיעו לאוניה, כבלו אותי ולקחו אותי על אלונקה.

"נסענו לכלא אשקלון, שם נלקחתי ישר לחוקר השב"כ. אחרי כמה דקות הוא שם את 'הסאנדיי טיימס' על השולחן ואמר 'תראה מה עשית'".

"לחצתי את היד אל החלון"

"לציבור הישראלי לא היה מושג מה קרה לי, אז החלטתי לנסות לפרסם את דבר החטיפה שלי. כתבתי את זה על כף היד כבר בפעם הראשונה שלקחו אותי לבית-משפט, אבל לא היו שם עיתונאים לראות את זה, אז מחקתי.

"כשהגענו התברר שיש שם עיתונאים, אז בביקור הבא כבר הכנתי את הכל על היד. כתבתי שהם חטפו אותי ברומא, ובצד האצבעות שלי כתבתי שלישראל יש פלוטוניום, ליתיום, טריטיום - כל הדברים שסיפרתי ל'סאנדיי טיימס' עליהם. אבל אז חשבתי שזה בעצם יותר מדי ושזה ירגיז אותם, אז מחקתי את זה והשארתי רק את הפרטים על החטיפה שלי.

"הסוהר בדק אותי, אבל הוא לא שם לב שמשהו כתוב. כשהגעתי לבית המשפט לחצתי את היד שלי אל החלון והעיתונאים היו מופתעים. הם לא הבינו מה קורה. מנהל הכלא היה מדוכא במיוחד, כי לפני שיצאנו לבית המשפט ביקשתי ממנו עט. הוא חשב שזאת העט שבו השתמשתי כדי לכתוב את הפרטים על כף היד, אבל אמרתי לו שלא השתמשתי בעט הזה".

"ניסיתי למנוע שואה"

הנקודה שלי הייתה להביא את הנושא הזה לציבור, כדי לעורר ויכוח גם בישראל ולמנוע מלחמה עתידית. להבהיר את זה שהמלחמה היא לא הדרך לפתור בעיות, שצריך לפתור את הבעיה באמצעות שלום.

"חשבתי שאני עומד למות"

"המעבר ממצב של אדם חופשי ברחובות לונדון לתא סגור זו משימה עצומה, כמו ליפול מבניין גבוה לאדמה. אמרתי לעצמי בימים הראשונים: מה שלא אעשה - אני אצא מהכלא הזה חזק בגוף ובנשמה, כמו שאני עכשיו. כשהבנתי שאין לי עם מי לדבר, החלטתי שאני אדבר באמצעות קריאה. לקחתי את התנ"ך באנגלית וקראתי את זה בקול רם. או שהתפללתי ושרתי בקול רם. בהמשך החלטתי להמשיך ללמוד אנגלית, להקשיב ל-BBC.

"ביוני 1991 הרגשתי שהבריאות שלי השתבשה, וממש חשבתי שאני הולך למות. החלטתי שאני חייב לבדוק מה יש לי במוח, אז החלטתי לכתוב כל מה שזכרתי על הכור בדימונה. זה היה תרגיל מנטלי.

"קיבלתי המון תמיכה בדואר ומידע מאחי ומאחרים על מה שהולך. אבל זה היה קשה מאוד. כל הדואר הזה והתמיכה לא היו תחליף לחופש".

"ניסו לגרום לי נזק באמצעות המזון"

"השב"כ והמוסד השתמשו בהרבה פסיכולוגיה, בשטיפת מוח מאוד מתוחכמת בניסיון להרוס את הבן-אדם ולפגוע לו במוח. הם אפילו ניסו לגרום לי נזק באמצעות המזון. הם הכניסו מרכיבי מזון שיכולים להרוס את הבריאות בתקווה שתיגרם לי התקפת לב או מחלה אחרת. שרדתי רק באמצעות פקפוק במה שהם עושים.

"ביום השחרור, אחרי 18 שנה, כל הלחץ שהצטבר התרוקן ברגע הזה שבו יצאתי מהכלא כאדם חופשי. כשיצאתי מהכלא רציתי שכולם יראו שהאיש הזה הוא אותו איש, בדיוק כמו שהיה לפני 18 שנה. איבדתי 18 שנה, אבל נשארתי אותו איש".

בשבוע הבא אמור "הסאנדיי טיימס" לפרסם חלק נוסף מהראיון, שבו מגלה ואנונו איך צילם את המתקנים הסודיים של הכור בדימונה.