דברים שאריאנה אוהבת במיוחד (וגם כאלה שלא)

שלושים שנה הוא חי בירושלים, ועדיין נחשב למהגר. המון שנים במשטרה, ועדיין – למרות שהם נורא אוהבים אותו – פקודיו לא ממש יודעים איך להתייחס אליו. כל מי שמתקרב אליו, נדהם להיווכח בעוצמת ההטעייה האפשרית, כי הוא מצליח להסתיר את האובססיות הקשות שלו מתחת לחזות הזהירה, הנעימה והלא-מתחייבת. גם את המלנכוליה העמוקה שלו, את הזעם הכבוש, את האינטלקט המבריק הוא מסתיר. בעולם שבו כמעט כל אחד הוא רוצח פוטנציאלי או קורבן, עד שמיכאל אוחיון יוכיח אחרת או ימנע את הרצח הבא, הוא מתנהל בחמקנות ובסודיות של חתול ותיק.

לא רציתי להתאהב. כבר נכוויתי בעבר עם אדם דאלגליש. פעם אחר פעם חדר מבעד לשערים הנעולים של מעוזי האליטות הבריטיות הנושנות, וגילה שם רק רקב ורוע, ולבסוף, בספר הלפני-אחרון של פ.ד. ג'יימס, גם גילה שכוחו לפענח תעלומה ולתקן את העולם מוגבל מאוד. האם אפשר בכלל להעלות על הדעת שגיבורו של מותחן בלשי ייכשל לגמרי – או שמא זו אמירה בוגרת על מידת האמונה שלנו בז'אנר המותחן עצמו, ויחד עם האהבה המתגבשת לגיבור, שמתעצמת מספר לספר, צריך ללמוד לקבל גם את העובדה, שהוא לא יהיה כל יכול?

מעניין מה אוחיון היה עושה

לא סלחתי לדאלגליש, אבל לא למדתי לקח. מיכאל אוחיון הוא אהבה מתמשכת, שמתפתחת מספר לספר. המפגשים איתו כבר מזמן לא דומים לקריאה של ספר, ואני מודה שהמעלות והחסרונות האמנותיים של סדרת המותחנים של בתיה גור הפסיקו להטריד את מנוחתי. מה שחשוב הוא אוחיון: דרישות שלום מדמות אהובה שהולכת ומתרחקת מן הספר והופכת לכמעט-איש-אמיתי, עד כדי כך שלפעמים, כשאני שומעת על תעלומת רצח שמעסיקה את המשטרה כבר זמן רב, אני שואלת את עצמי, "מעניין מה אוחיון היה עושה".

ב"רצח, מצלמים" (הוצאת "כתר"), הספר הטרי והשישי בסדרה, יש למיכאל אוחיון נוכחות מתעתעת במיוחד. רוב הארועים מתנהלים תוך כדי דיאלוגים מהירים ושוצפים בין סדרה של דמויות שלקוחות מאולפני הטלוויזיה של הערוץ הראשון, והם אמינים במידה שקשה להניח את הספר הזה ולהפסיק לקרוא – ואוחיון מגיח ונעלם ושב אל הדפים כמו צל חכם, כמו השראה מתמדת, במינון נמוך די הצורך להמשיך ולעסוק בו אחרי שקוראים.

מה יהיה על המלנכוליה? האם יצליח סוף סוף למצוא בת זוג ראויה, שתהיה מוכנה לקבל את שעות העבודה המוזרות שלו, שתיקותיו ומצבי הרוח שלו, הייאוש העמוק שלו מן האליטות בישראל והבוז הלא פחות עמוק שלו כלפי השררה? והאם יצליח להתגבר על העלבון (שלי. הוא לא מדווח עליו, אבל אני נעלבת בשבילו. ככה זה כשאוהבים) של קידומו האיטי-מדי בסולם הדרגות המשטרתי? עם אינטליגנציה והשגים מוכחים כמו שלו, הוא הרי ראוי להיות מפכ"ל.

וככל הנראה לא יהיה. ככל הנראה, כדי להמשיך ולרתק וכדי להתחבב על קוראים במידה שהוא חביב עלי, הוא נעול לעד בתוך תדמית של מיזנטרופ. יחסי-אנוש עם הממונים עליו מעולם לא היו הצד החזק של אוחיון, וגם בגלל זה הוא ראוי בעיני לאהבה: מורד חמקן, עיקש, נבון, מאוד מאוד לא מושלם.

לכל אחד אוחיון משלו

פה ושם לאורך הספרים של בתיה גור, יש מקטעים של ביוגרפיה, וכך אני יודעת שאוחיון חולץ מן הפריפריה, למד בפנימיה יוקרתית, נאלץ לוותר על המזרחיות שלו כשחשב לחבור לאליטות דרך האקדמיה, נישואיו כשלו, יחסיו עם בנו היחיד לא עלו יפה – עד לספר האחרון, שם מתבצע תיקון משמעותי לקראת סוף הדברים. פתאום, אחרי שנים רבות של קשר רצוף, מתברר לי שבעצם אינני יודעת כלל איך הוא נראה. כלומר, איך בתיה גור חושבת שהוא נראה. אבל זהו כוחה האמיתי של אהבה: לו היו מבקשים ממני לצייר קלסתרון של מיכאל אוחיון כפי שהתחבב עלי במשך שנים, לא הייתי מהססת לרגע.

וזהו בדיוק כוחה האמיתי של אהבת-קריאה. המוח האנושי משלים לעצמו פרטים גם מתוך מה שלא כתוב, מצייר לעצמו דמויות שלמות ותלת-מימדיות מאחורי העפעפיים, גם מתוך מה שלא נאמר.

באהבה הזאת, אני יודעת, יש לי המון מתחרות. מה שיפה כל כך בעיני בדמותו של בלש ספרותי הוא, שלכל אחת מאיתנו יש מיכאל-אוחיון משלה בתוך הראש, וגם אם בתיה גור לעולם לא תכתוב פרק נוסף של עלילותיו – אי אפשר יהיה להרוס לנו את מה שכבר יש. את האהבה הזעירה והמתמשכת הזאת, שמלווה אליה סלחנות עצומה. גם אם אוחיון יישבר בפעם הבאה באמצע חקירה מותחת במיוחד וישוב לעשן, אני לא חושבת שאוכל לכעוס עליו. אחרי הכל, הוא רק בן אדם.