חוזה לך ברח

התמונה הפותחת את "שטח סטרילי", יצירת הסולו המדוברת של הרקדן והכוריאוגרף חוזה נאבאס, שהועלתה בבכורה ישראלית במסגרת פסטיבל ישראל, מתמצתת לכדי תנועה את תחושת הגוף שאוזל.

בתמונה הפותחת את היצירה, המוקדשת לבן זוגו המנוח הכוריאוגרף וויליאם דאגלאס שנפטר מאיידס, ניצב נאבאס בקדמת הבמה תחת זרקור לבן. מכנסי טרנינג אפורים, פלג גוף עליון חשוף ומרהיב, הראש מכוסה בחולצה כהה שממנה נשלפות הזרועות כלפי מעלה. הזרועות המובילות את התנועה נעות מתוך נקודת מוצא שונה מזו של הגוף. בין מקצבי התנועה של הגוף והזרועות פעורה תהום - בעוד שהגוף מיוצב, מרוכז ומופנם, הזרועות, שנדמות לעתים כבלתי תלויות בגוף הן אוטונומיות ומלאות חיים. ברקע דממה – השקט שבעין הסערה.

יד נעלמה מחפשת תדר לנוח עליו על סקאלת הרדיו ונעצרת. אורגן כנסייתי מנגן כשברקע הפרעות של תדרים אחרים. האור הלבן והקר משתנה לצהוב, הידיים מציירות מעגלים שמערבלים את הרקדן. כשהאור מתחלף לכחול הידיים מתפתלות בגנדרנות טווסית ואיטית, מבקשות אולי להזכיר את היופי שהיה - ואז שוב משתנה התאורה ומתוך החושך שעוטף את הבמה נדלק זרקור בוהק על הרקדן. ידיו נפרשות לצדדים וגופו מתקפל כמו מחניק צעקה פעם אחר פעם עד שנפלט מתוך מעגל האור ומתבונן בריכוז בריק או אם תרצו בגוף שהולך ומתמעט.

בתמונה הסוגרת את העבודה נשמעות מחיאות כפיים, נאבאס מואר בקרן לבנה בוהקת, משתחווה, נכנע ופושט את בגדיו, המפגש בין העור לאור מסנוור את העין שמוצאת נחמה בחושך שממהר להגיע. סוף דבר. "שטח סטרילי" היא עבודה ששווה להתעכב עליה ולו רק בשל מרכזיותה ביצירתו של נאבאס. זו, ברור מאליה, עבודה שנולדה מכאב והייחוד שלה בהיותה מחפשת.

חלקו השני של הערב, "סולו עם צ'לו" שמפגיש בין הרקדן לבין צ'לנית שעל הבמה, היה מאכזב במיוחד והשאיר תחושת פספוס. מרבית העבודה סובבת סביב עבודת זרועות שבמהרה הופכת את ההתבוננות למסחררת ומתישה. דווקא במעברים היומיומיים לכאורה בהם חוצה נאבאס את הבמה בהליכה או ברגעי האין תנועה - כמו למשל תמונה בה ישובים נאבאס והצ'לנית זה מול זו משני קצות הבמה, מביטים אחד בשנייה וברקע נשמע דיאלוג בין גבר דובר ספרדית ואישה העונה לו בשפה סלאבית – מצוי הקסם.

במובן מסוים אתה מוצא את עצמך אסיר תודה על כל הבלח של תנועה שאינה קשורה לזרועות ולכפות ידיים עד שאין לך אלא להתענג על פסק זמן בדמות נשירה פתאומית של הרקדן לגראנד פלייה. התחושה הכללית היא שהעבודה כושלת מבחינה התפתחותית ושהיא מצויה לכל אורכה בנקודת ההתחלה שלה. האסתטיקה, שאכן קיימת בה, נבלעת בתוך לופ מורט עצבים של רפטיציות טורדניות, שהופכות את הצופה עם תום העבודה להרבה פחות רגוע מכפי שנכנס לאולם.

לסיכום נדמה כי הבחירה בהבאתו של נאבאס לישראל התבססה בעיקר על החיבוק האוהב לו זכה הרקדן והכוריאוגרף ברשימות מבקרי המחול בחו"ל וייתכן ובמקרה של נאבאס, על מנת להבליט את ייחודו של הרקדן והכוריאוגרף, היה צריך לבנות את הערב אחרת. עבודות קאמריות וערבי סולו נחשבים, שלא בצדק, לאהודים פחות בקרב חובבי המחול בישראל  והדבר בא לידי ביטוי גם בכמות הכרטיסים שנמכרים לערבים מסוג זה. במקרה הנוכחי מבנה שונה של הערב יכול היה אולי גם להאיר את היוצר באור שונה וגם להביא יותר קהל.

חוזה נאבאס - מרכז סוזן דלל, 30.5, בשעה 21:00