על המדף: 5 דיסקים חדשים
אנסטסיה באלבום חדש, אוסף של "הוטי והבלואפיש", אירוסמית בקאברים לבלוז, סראטב שרה אנגלית וארכייב באלבום רביעי
אלבומה השלישי של אנסטסיה ממשיך בקו המצליח של שני קודמיו (אפילו העטיפות די דומות) וממשיך להביא רוק מיינסטרימי, אבל עשוי היטב.
ברוב האלבום היא נאמנה לקו המוזיקלי שהוביל אותה בעבר, מבלי לחדש יותר מדי. יש באלבום לא מעט שירים טובים שיכולים להפוך ללהיטים ולהצטרף לסינגל הראשון Left Outside Alone שכבר הספיק לכבוש את המצעדים ואת תחנות הרדיו.
עם זאת, הזמרת הלבנה עם הקול הכי שחור, טועמת גם כיוון אחר ובשיר I Do פונה גם לנוער האמריקאי שאוהב את לינקין פארק, P.O.D ואוונסנס - כשהיא אף מארחת את הסולן של P.O.D - והשיר נשמע כמו האיחוד של שלוש הלהקות הנ"ל (דודי כהן).
Hootie & the Blowfish the best of 1993-2003
להקת פאבים שההצלחה הגדולה שלה הפתיעה אפילו את עצמה. הלהקה מנגנת פופ-רוק קליל וידידותי עם השפעות דרומיות מובהקות ונקראת על-שם הכינוי של שני חברים שלמדו עם חברי הלהקה באוניברסיטת דרום קרוליינה.
אלבומם הראשון "Cracked Rear View" יצא ב-94' וב-95' התפוצץ במצעדים הסינגל הראשון של הלהקה "החזיקי את ידי" ואחריו כבר היה קשה לעצור את שטף שירי הפופ-רוק שכבשו את המצעדים ובתוכם "תן לה לבכות" והקאוור לשירו של דילן "רק רוצה להיות איתך".
"Cracked Rear View" מכר פלטינה ולאחריו הנפיקה הלהקה עוד מספר להיטים שמופיעים באוסף, אך לעולם לא זכתה להצלחה גדולה כמו באלבום הראשון. הלהקה התמחתה בביצוע שירים של אחרים שחלקם אף מופיע באוסף והטוב שבהם הוא הביצוע של "היי, היי מה אני יכול לעשות" של זפלין, שהופיע גם באלבום מחווה שנעשה לזפלין.
האוסף מסכם 10 שנות פעילות בינונית של להקה בינונית שלא מצליחה כבר להפתיע או לרגש אפילו עם השיר החדש באלבום - "להתראות ילדה" (רונן צומר).
Aerosmith - Honkin' on Bobo
אחרי שהיו שותפים בעיצוב הצליל של הרוק הכבד בשנות ה-70, גוועו בשנות ה-80, חזרו בזכות שיתוף פעולה עם הראפארים ראן די.אמ.סי, והפכו בשנות ה-90 ללהקה מביכה של בלדות רוק קיטשיות, חוזרת ארוסמית' עם אלבום שכולו מוזיקת בלוז.
ארוסמית' לקחו קלאסיקות בלוז של ענקי בלוז כמו פרד מקדואל, סוני בוי וויליאמסון ומאדי ווטרס ולצד שירי בלוז פחות מוכרים, הלבישו עליהם, ללא מורא, את הסגנון הבלוזי, סטייל ארוסמית', מה שהתקבל זה אלבום אוסף, בלוז-רוק בטעם של פעם. לעיתים נוטה האלבום לרוק כבד דרומי כמו ב-baby please don’t go הקלאסי וב-Road Runner שפותח את האלבום בסערה, הם גם מוסיפים אנרגיה ואקשן ל-Back Back Train ו-Temperature ול-Jesus Is On The Mainline הגוספלי שסוגר את האלבום.
הקול של טיילור מתלבש הרמטית על השירים וחטיבת הגיטרות של ארוסמית' מביאה את השירים לשלמות. ארוסמית' מוכיחים שהם יודעים ויכולים ליצור בלוז מקורי ב-The Grind שכתבו חברי הלהקה ולא נופל בכלום משאר הקלאסיקות באלבום. איך שלא תיקראו לזה, אלבום מחווה, חזרה לשורשים או שינוי כיוון - זה אלבום ארוסמית' מרענן וכיף לשמיעה (רונן צומר)
Sartab - No Limits
סרטאב ארנר, אחת הזמרות המצליחות ביותר בטורקיה, הפכה למוכרת בעולם בין השאר לאחר שהביאה לארץ מולדתה את הזכייה בתחרות האירוויזיון בשנת 2003 עם השיר Every Way That I Can.
האלבום החדש שלה בשפה האנגלית נקרא "ללא גבולות", אולי כרנז למקום אליו הקריירה שלה שואפת. רוב האלבום, למעט הסינגל הראשון מתוכו שנקרא Leave והשיר החותם אותו The One, נכנסים לתבנית של השיר הזוכה - שילוב של דיווה בעלת קול מרשים מצד אחד, הפקה עדכנית מצד שני וכל זה מעורבל במקצבים אתניים. סרטאב בהחלט מצליחה לשלב במינון נכון את שלושת המרכיבים האלה והעבודה המקצועית של צוות הכותבים והמפיקים שלה בהחלט ניכרת (דודי כהן).
Archive - Noise
ההרכב הבריטי הוציא את אלבום הבכורה שלו Londinium ב-1996. זה היה אלבום טריפ-הופ אמיתי - מעושן, אינטנסיבי ואפל למדי, והלהקה הסתמנה כהבטחה. לאחר אלבום שני כושל ומספר חילופי גברי יצא אלבומם השלישי - You all look the same to me, שבו שינו קו מוזיקלי ועברו לרוק גיטרות רפיטטיבי וקודר, עם איזכורים לעברם כמסובבי כפתורים.
באלבום החדש הם ממשיכים בסגנון הזה, הטון אמנם כעוס קצת יותר, אבל רוב השירים עדיין ארוכים, ארוכים מדי, ויכולתם לכתוב מלודיות קליטות ולעיתים אף מרגשות הולכת לאיבוד בין קטעי גיטרות מייגעים שגורמים לאצבע לרעוד בעצבנות ליד כפתור ה-skip. המילים שלהם, שאף פעם לא היו הצד החזק, נשמעות גם כאן כמו ניסיונות בתוליים של נער מתבגר שספקטרום הרגשות שלו מוגבל לעצב תהומי או לזעם על זו שגרמה לו להיות עצוב כל כך.
נקודות האור באלבום הם עיבודי המיתרים היפים ב-Sleep ו-Conscience - השירים הטובים באלבום, שנשמעים כאילו נשמטו על לא עוול בכפם מהאלבום הקודם והמוצלח יותר. חפשו את האלבום ההוא, ואם לא תמצאו תוכלו להסתפק ב-Death in Vegas, שאלבומיהם נמכרים כאן והם כל מה שארכייב רוצים להיות אבל כנראה לא יכולים. (דודי כהן)
