חיים על נייר זכוכית

סטיב אלן שסחבו אותו ל"סידרה" וצחק, החליט לעשות תוכנית לכבוד יום העצמאות של ישראל. התבקשתי להביא לאולפן ציור גדול שציירתי שקראתי לו "שבתאי צבי", רוכב על סוס. הוטל עלי להראות את הציור למצלמה ולספר מעט על תולדות האמנות הישראלית. הגיע היום המיוחל. הגעתי אל בימה ענקית ומבולגנת. עשרות אנשים רצו הנה ושוב והנה ולא-שוב והסתובבו וכתבו דברים על לוחות קטנים וצעקו והמון מצלמות, מיקרופונים וערימות ענקיות של כבלים.

סטיב אלן ישב עוטה עַבָּאיָה וחבוש כאפייה, עם עָקאל אדום שהוא כידוע הלבוש הלאומי של ישראל. איש זקן חבוש כיפה הקים דוכן לפלאפל ועל-ידו הסתובבו אנשים ונשים בלבושים שונים, חלקם בעבָּאיות וחלקם בלבוש רגיל. היה חם. סטיב אלן שתה וויסקי וניגן בפסנתר. בצד ראיתי גמל משונה שהובא מגן החיות בברונקס, ולידי פקיסטני נמוך, והגמל השמיע חרחורים ונראה כועס, אלן היה כבר שתוי וחמישה צעירים רצו סביבו כשהם מחזיקים לוחות גדולים וגירים ותוך כדי ריצה כותבים בדיחות שיהלמו את הרגע.

זה היה מעין גיהינום חשמלי מנוגן, תזמורת השמיעה שירים כמו הבה נגילה ויידישע מאמע. הצייד והדייג ממועדון סברה צדו ודגו. ישראל פוקס, עם תרבוש אבל בלי עבאיה, ישב ליד מדורה מוגנת באבנים בצבע טֶרה קוֹטָה ובישל קפה בקנקן ומזג לפינג'אנים קטנים ואחר דיבר על רוח הלחימה נגד כל מדינות ערב. אני מסתובב שם בין הרגליים של כולם. סטיב שיכור יותר ויותר ומספר בדיחות שהוא קורא מהלוחות וגם ממציא כמה משל עצמו ומנגן משהו שאינו ישראלי אך סוחב איתו זמרת תימנייה בשם זְמירה שמעולם לא שמעתי עליה, שהוצגה כזמרת הלאומית של ישראל וסילסלה בקולה.

הגמל לא אהב את הסאונד. הוא השמיע נאקות, סטיב סיפר בדיחה על יהודי, אמריקאי וצרפתי ואז סימנו לי שתורי הגיע. הועמדתי מול מצלמה, המצלמות היו אז ענקיות, המצלמה שמולי החלה לצלם, צועקים לי לדבר, אני מראה את שבתאי צבי על הסוס ומתחיל לספר על התערוכה הארץ-ישראלית הראשונה במגדל דוד בירושלים, ופתאום מזנק הגמל ומנתק את עצמו מהפקיסטני שנאחז בו בבעתה ודוהר לעברי בחרחורי אימה, הפקיסטני תלוי לו מאחור והוא קורע כבלים, שונא את הציור ושונא אותי, הציור היה מכור וחששתי שייפגע ואין לי כסף להחזיר לקונה, ובמקום לדבר על התערוכה ההיסטורית במגדל דוד אני מתחיל לרוץ כשאני מחזיק את הציור הגדול, סטיב אלן מתלהב ומורה למצלמות לרדוף אחרי, הגמל תוקף, הפקיסטני נחבל בראשו בכבלים, אני נסוג, ממציא תכסיסים להימלט, אחד רץ אחרי עם המיקרופון ואחֵר אומר, תמשיך עם התערוכה במגדל שלמה, אני אומר דוד, הגמל מתעב את מגדל דוד, הפקיסטני מחרחר כמו הגמל שלו, מילים, סטיב אלן צוחק, הכותבים כבר שתויים כהוגן, צוחקים ורצים אחרי ואחרי הגמל עם הפקיסטני שנחבט בקיר והגמל שמנסה שוב ושוב לתקוף, הפקיסטני מנסה לעצור את הגמל, עוד כבלי חשמל נקרעים, סטיב שוכב חצי מת מצחוק על הרצפה ונחרך מן הקפה הערבי, הגמל דורך על הפלאפל והאיש שעושה אותו נמלט, הגמל מלקק אותו, הכותבים כותבים בדיחה על גמל מלקק ואני מבוהל, הגמל חזק ונוגח את הציור ומגהק, כולנו רצים, מישהו שופך מים על המדורה. הדייג והצייד איבדו את תלבושותיהם כי הגמל לא חס עליהם, והם רצים עירומים ומחפשים את בגדיהם, זמירה מנצלת את הרגע לשיר עוד שיר, העברית שלה נשמעת כמו ערבית, סטיב, שאיבד את הכאפייה, ניגש לפסנתר ומוציא את הקלרינט ומנגן מעט והכותבים מחברים מילים לשיר שהוא מאלתר, ואז הוא שר שיר שכתבו בשבילו על הלוח אודות גמל וצייר ואינני זוכר עוד מה.

נמלטתי משם. ערב עצמאות שמח. רצתי בשדרה השביעית, ראו אותי אנשים וצעקו, השעה היתה אחת בלילה. הם צעקו, מטורף עם סוס מזוין, הגמל הצליח להשתחרר ורץ אחרי. העוברים ושבים נמלטים. אני מנסה להגיע לפתח הסבּוויי והגמל מפיל שני אנשים שחשב שהם נראים כמוני ואני עם הסוס ושבתאי צבי וצועק, היזהרו! הפקיסטני רץ אחרי הגמל ואני מצליח להיכנס לסבוויי.

חיכיתי שהרכבת תבוא. נכנסתי וכמעט התעלפתי. למחרת טילפנו אלי מהמשרד של סטיב אלן וביקשו סליחה, אך לא יכלו להפסיק לצחוק. איך הגמל לחם נגד הסוס. מה היה לו נגדך, ואולי זה סוס קדמון ואולי הגמל הוא אחיו של אביו האמיתי של הסוס שלא היה גמל אמיתי, ואז עלה על הקו אדם בשם ביל דיינה ואמר שהוא אחד הכותבים שראיתי על הבימה והוא מזמין אותי לשתות איתו למחרת בערב.

נפגשנו. יהודי עצוב. בקלות יכול היה לשחק גנגסטר איטלקי. או להפך. מדבר בעשרה דיאלקטים. שונא את עצמו בתאווה. איש משונה שמצא חן בעיני. אחרי שנים עשה תוכנית מצחיקה בשם "שמי חוזה חִימֶנֶס", על פרופסור פורטוריקני לאנגלית שמלמד את שייקספיר, והתוכנית עשתה אותו כוכב. שנה לאחר יום העצמאות עם הסוס והגמל, שכחתי. פתאום טילפן אלי ושאל מה שלומי. עניתי. הוא הזמין אותי למשרד לראות איך הם מכינים את התוכנית. היא שודרה מדי לילה מאחת-עשרה וחצי עד אחת והיתה האמא של כל תוכניות הלילה.

באתי למשרד. יום חורף קר. היום הקר ביותר בשנה. החדר מחומם מדי. באמצע החדר עמד שולחן ועליו בקבוק ריי וויסקי Four Roses וישבו שם חמשת האנשים הכי עצובים שפגשתי אי-פעם, פנים נפולות, נראים כאילו זה עתה יצאו מפוגרום, אחד מהם היה ביל. מלחשים זה לזה. שותים. ואחד אומר בפנים עגומות, מה בקשר ליהודי 4 עם סקוטי 7 ופורטוריקני שנוסע במטוס? השני אומר, זה טוב, רק צריך להוסיף גרמני 6 ובחורה צעירה יושבת וכותבת מה שהם אומרים, וביל אומר, אינדיאני 4 עם יהודי 25 פולני ולא רוסי פלוס סקוטי 8 פלוס גניחה והכול ברוקלין 6.

בהפסקה, שבה חיסלו את הבקבוק, ביל הסביר שהוא כותב בדיחות כבר חמש שנים, קודם לג'ק בני ועכשיו יחד עם חבריו לאלן. כסף טוב. יש בסך-הכול שלושים-ארבעים בדיחות בסיסיות. אולי אמר מספר שונה. הם היו כה מתוחכמים שמספיק היה לזרוק רמז וידעו מה הבדיחה. לא האמנתי. ניסיתי אותם, סיפרתי להם איך בן גוריון ביקש משר הדתות הזקן הרב טולדנו שהשיאו אותו לא מכבר לילדה לבוא מוקדם בבוקר לישיבת הממשלה. הרב טולדנו אמר לבן גוריון: אם אוּכל, לא אבוא. אם לא אוּכל, אבוא. הם גמרו את הבדיחה כשהייתי באמצע. או אז נתנו לי עוד ארבעה סופים אפשריים. הם לא צחקו כל ארבע השעות שישבתי איתם, ואז ביל פתח את הדלת למסדרון כדי, כך אמר, להזרים מעט חמצן פנימה.

"חיים על נייר זכוכית" ראה אור במאי 2003 בסדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות.

יורם קניוק נולד ב-1930 בתל-אביב. בימי מלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח, לחם בחזית ירושלים ונפצע. לאחר שהחלים למד ציור ב"בצלאל" ובפריס ושהה מספר שנים בארצות הברית שם עסק למחייתו במלאכות שונות.

בין ספריו:  "איוב, חלוק-נחל והפיל", "בתו", "הגנב הנדיב", "פוסט מורטם" וה"ברלינאי האחרון", שיצא לאחרונה בעברית.