זורקים את הסיגריות: שלחנו 5 אנשים לגמילה. התוצאות

 

רינת זיו התנסתה ב"ידי חשמל". הגמילה הגיעה רק אחרי שנה

כמות הסיגריות לפני הגמילה: חצי קופסה פלוס-מינוס. סיגריות לייט.

נסיונות גמילה קודמים: לפני שנתיים עבדתי במערכת שהעישון בה הותר רק בחדר מדרגות אפלולי. הלך הכיף, אז ויתרתי וגיליתי שאני יכולה בלי. כשעברתי למקום ידידותי יותר למעשנים, חזרתי לסורי.

מה אני שונאת בעישון: את ריח העשן בשיער, את ההתניות (סיגריה אחרי האוכל, ליד הקפה וכו') ואת הסיגריות שמעשנים סתם, לא כי באמת מתחשק.

מה אני אוהבת: זה תירוץ מצוין להתבטל רגע, וגם מחדד את הריכוז.

למה בעצם החלטתי להיגמל: בשביל בריאות הילדים ותחושת ההישג של לנצח הרגל ישן.

תיאור הגמילה: שילמתי 900 שקל והשתרעתי על מיטת הטיפולים של תומר סקר, הגומל לטענתו באמצעות "כוחות אנרגטיים טבעיים". חמושה במשקפיים אטומים שהפגיזו את עיני באורות מרצדים ובאוזניות שהשמיעו מוזיקה אלקטרונית, התבקשתי לנשום עמוק ולנשוף בגניחה רמה. מדי פעם נכנס תומר לחדר והעביר "ויש" נמרץ על ידי ורגלי. בשלב מסוים שאל אם מתחשק לי לעשן. אמרתי "למה לא?", ובתגובה ננעצה בגרוני סיגריית מנטול. השתעלתי מחנק, וכבר חשבתי בסיפוק שהנה, סיגריות זה מגעיל אותי. כעת טפטף תומר על לשוני שמן אקליפטוס, ומר לי, מר לי בפה. לקראת סיום הטיפול התחלפה המוזיקה בקריינית עם קול מלטף, ששכנעה אותי שאני רגועה ומאוד נעים לי.

אחרי כחצי שעה הוסרו האוזניות והמשקפיים. תומר שאל שוב בהתרסה אם בא לי לעשן, ונאלצתי להודות שדווקא כן. שוב ננעצה סיגריה בגרוני, הפעם בצירוף נפנופי ידיים שהטיחו את העשן לפרצופי. האופן הפשטני שבו ניסה המטפל לשוות לחוויית העישון מראה דוחה נראה לי מעט תמוה, והערתי לו שבדרך כלל אני לא נוהגת לעשן מהגרון.

מכאן התמסרתי למילוי חובותיי על פי חוזה האחריות, שמבטיח החזר כספי במקרה שהטיפול נכשל: צמתי שלוש שעות, הלכתי ברגל, שתיתי הרבה, אכלתי פירות עד להתפקע, ורק "לחשוב חיובי", כהמלצתו, לא הצלחתי. ביומיים הבאים הגיעה קריזה עד נפש: רעידות, דופק מואץ, ותאוות עישון בלתי מרוסנת. צלצלתי לקו התמיכה שתומר מציע, אך המלצותיו ("תאכלי פירות, תשתי הרבה, תחשבי חיובי") לא הועילו. נשברתי. אחרי שלושה שבועות הגעתי אליו לטיפול חיזוק. הפעם אכן איבדתי את הרצון: לסיגריות, ולכל דבר אחר. את היומיים שאחרי ביליתי במיטה במצב של תת-אנרגיה. ככל שהתאוששתי, חזרתי לעשן, אם כי במינון מופחת.

מה קרה בשבועות שאחרי הגמילה: פיתחתי תיאוריה שהעישון כרוך אצלי בשמחת חיים, וחזרתי למינון הרגיל בלי ייסורי מצפון. שמחה זה טוב, לא?

השורה התחתונה מבחינתי: השיטה מתאימה לאנשים נחושים או נואשים במיוחד, חובבי פירות וסבלניים. תומר משקיע ואכפתי באמת, ויש לציין שחדר ההמתנה שלו מלא לקוחות מרוצים בשיטת החבר-מביא-חבר. כשכבר הפסקתי לעשן (כן, בסוף זה קרה. שנה מאוחר יותר) זה היה לגמרי לבד, בלי שום קווים וטיפולים. פשוט כי החלטתי. ואגב, לשמחה שלום.

שלומית הברון החדירה מחטים לאוזן שהעיפו את הסיגריה מהיד

כמות סיגריות לפני הגמילה: קופסה וקצת, דהיינו כ-25 סיגריות ביום. העישון האינטנסיבי התחיל אצלי בצבא, לפני שבע וחצי שנים. מה שכן, בשנים האחרונות אני מעשנת רק סיגריות לייט.

נסיונות גמילה קודמים: הפסקתי פעמיים לתקופות ארוכות של שנה ושנה וחצי. בגמילה הראשונה הפחתתי סיגריות בהדרגה כל שלושה ימים הורדתי סיגריה אחת. זה לקח הרבה זמן, אבל בסופו של דבר הגעתי למצב שבו עישנתי סיגריה ביום. בסוף זה נגמר, אני אפילו לא זוכרת למה, וחזרתי לסורי. בגמילה השנייה הפסקתי ביחד עם חבר. הלחץ שהפעלנו על זה על זו עזר לשנינו לא לעשן, מה גם שהיו איומים הדדיים כגון "מי שמעשן עושה כביסה שלושה חודשים רצו,". זה עבד במשך שנה, אבל אז התחלתי ללמוד באוניברסיטה, ושם כולם עישנו. בסופו של דבר הלחץ הסביבתי עשה את שלו.

מה אני שונאת בעישון: את הפחד מסרטן. הסיגריות הפכו אותי להיפוכונדרית. כל פעם שאני מחרחרת אני בטוחה שהנה זה בה. אני שונאת את גרירת הרגליים בגשם זלעפות, בשתיים בלילה, רק כדי לקנות סיגריות. ואני שונאת את המאפרה המלאה המתהפכת חדשות לבקרים, במקומות אסטרטגיים (במיטה, על מקלדת המחשב, על השטיח הלבן בסלון וכו'). בקיצור – את כל תוצרי הלוואי מלבד העישון עצמו.

מה אני אוהבת: אני אוהבת לאכול. אני לועסת את קצה העט, אני כוססת ציפורניים ומתה על סוכריות על מקל. לכן אני אוהבת את העובדה שבכל פעם שאני מעשנת נחסכת ממני הברירה למלא את הפה במזון.

למה בעצם החלטתי להיגמל:

1. הרופא שלי אמר לי: " אם את לא מפסיקה לעשן תהיה לך אסתמה. את יודעת מה זו אסתמה?!".
   
2. השותפה שלי אמרה לי: "ידעתי שהגעת הביתה. שמעתי את השיעול שלך מחדר המדרגות".
   
3. ידעתי שאם לא אמות מעישון, אבא שלי ימות מדאגה.
   

תיאור הגמילה: "את עושה דיקור סיני", קבעו העורכים ושלחו אותי למרפאת חרמון מן בתל אביב, המתמחה בשיטת הגמילה הזו. אחרי ששילמתי 600 שקל קיבלתי מהרופא המטפל הסבר לגבי תהליך הדיקור, שכלל בעיקר מילות עידוד. "הדיקור הוא לא תהליך טראומטי לגוף", הסביר הרופא, והוסיף את המוטו המאוס המלווה כל גומל באשר הוא: "כדי להפסיק לעשן צריך לרצות להפסיק לעשן".

בחדר קטן החדירו לאוזני הימנית חמש מחטים סיניות והוציאו אותי לחדר ההמתנה לחכות חצי שעה. החדרת המחטים לא היתה טראומטית. לא מדובר בכאב של זריקה אצל אחות, וגם לא כזאת של רופא שיניים. בסך הכל מדובר בדקירה זעירה, כמעט בלתי מורגשת. הטיפול עצמו כלל שלושה מפגשים מדי כמה ימים, כאשר בכל מפגש חזר המדקר על הנוהל.

מה קרה בשבועות שאחרי הגמילה: בפעמים הקודמות שנגמלתי היו שבועות הגמילה הראשונים פשוט סיוט. כל הזמן רציתי לעשן. הפעם הגמילה הגופנית היתה קלה מאוד. לא היה לי רצון לעשן, והקושי העיקרי שאיתו התמודדתי היה הצורך להתמודד עם ההרגל האוראלי. לכן רכשתי ערימה לא מבוטלת של סוכריות על מקל וסיגריות מפלסטיק והעסקתי את הפה במשהו שדומה לסיגריה. וזה עבד.

השורה התחתונה מבחינתי: שיהיה ברור, הדיקור לא מחסל את האהבה לסיגריות. מה שכן, הוא בפירוש עוזר עם הימים שבהם כל נגמל נשבר, ושבהם ההתמכרות הגופנית ממלאת את המוח בערגה לאיזה שאכטה. למי שבאמת רוצה להפסיק, ומוכן גם להשקיע בכך מאמץ, הדיקור יכול להיות מקפצה טובה ונוחה לגמילה סבירה יותר, ללא עינויים גופניים.

טלי כספי לקחה את תרופת הפלא "זייבן". עבד? ועוד איך

תמי וינצברג הצליחה להיגמל בדרך הקשה מכולן: לגמרי לבד

כמות סיגריות לפני הגמילה: בחודשים הראשונים עישנתי כמה סיגריות ליום. תוך שנה טיפסתי לשלוש קופסאות ביום. בסך הכל, כולל הפסקה אחת קצרה, עישנתי 17 שנה – ותמיד "טיים".

נסיונות גמילה קודמים: פעם אחת. עשיתי הפסקה למשך תשעה חודשים – ואז, ברגע של שעמום, החלטתי לקחת "רק סיגריה אחת". תוך יומיים חזרתי לכמות הקבועה.

מה שנאתי בעישון: את התלות, את הגילוי הזה שנתקעתי בלי סיגריות ואת היציאה באמצע הלילה בחיפוש אחרי קיוסק פתוח או אוטומט שעוד לא התרוקן.

מה אהבתי בו: את כל השאר... קודם כל את הטעם. חוץ מזה, יש איזו שלווה בשניות שבהן מדליקים סיגריה. לשבריר שנייה אחד שום דבר אחר לא מתקיים – וכשמעשנים שלוש קופסאות יש הרבה שברירים כאלה. וישנו האלמנט החברתי: הקטע של "יוצאים לעשן", "הולכים לקנות סיגריות", "יש לך אש?".

למה בעצם החלטתי להיגמל: הגעתי למצב שהבנתי שאם סרטן ריאות לא יהרוג אותי – הפחד ממנה יעשה את זה.

תיאור הגמילה: יום אחד החלטתי להציב את העניין כמשימה. בחרתי ביום ההולדת של החבר שלי, שניסה הרבה זמן לשכנע אותי להיגמל, כתאריך יעד להפסיק בו וזהו. לקראת חצות, רגע לפני שעת השי"ן, לקחתי את הסיגריה האחרונה – וכשכיביתי אותה התחילה מבחינתי התקופה של "אחרי שהפסקתי".

מה קרה בשבועות שאחרי הגמילה: אכלתי בטירוף. חודשים לא הפסקתי לאכול והייתי עצבנית פחד, בגלל שזו היתה הפעם השנייה שהפסקתי לעשן באותה שיטה, ובפעם הראשונה היה לי מאוד קל (כיביתי את הסיגריה ושכחתי שאי פעם עישנתי), הופתעתי לגלות שהפעם זה הרבה יותר קשה. למעשה, גם היום, אחרי שלוש וחצי שנים, אני מוצאת את עצמי מחפשת לפעמים סיגריה, וכל יום יש מצבים שבהם אני חושבת "וואלה, עכשיו הייתי מדליקה אחת".

בשורה התחתונה מבחינתי: היום שום דבר לא יגרום לי לחזור לעשן. כבר עברתי כמה נקודות של סף-שבירה, ולפעמים בא לי לקחת סיגריה ולדעת שלקפה יהיה טעם יותר טוב ושכל המשקל שהעליתי ירד בלי שום מאמץ – אבל אני בסיפור הזה כבר הייתי, ומבחינתי שום דבר לא שווה את תחושת הפחד שמתלווה לכל שיעול קטן ולכל בדיקה רפואית. פשוט שום דבר.

צבי אלגת הלך להיגמל אצל פסיכולוגית וזה עבד. בערך

אפשר לומר שנהנתי מהמאבק היום יומי אבל באחרונה הפכנו אנו, המעשנים למיעוט נרדף. הוכרזנו כמעט לארגון טרור. בביתי רודפים אותי, ועלי להסתגר עם הסיגריות בחדר עבודתי וגם במערכת "מנטה" העישון אסור בתכלית: כאשר אני נועל שם את החדר ומעשן מול חלון פתוח , הנקישות על הדלת אינן מאחרות לבוא. העורכת ליאורה בונה אזולאי ניצבת מולי, מצוידת בחוש ריח של כלב משטרתי חושף סמים, ואני משפיל מבט מחמת הבושה כעבריין שנתפס "על חם" ועל צווארו תלוי שלט גדול: "מבוקש".

תיאור הגמילה: קוטג' נחמד בשכונה שקטה בהרצליה. חדר קטן. אני שוכב נינוח על הספה, עוצם עיניים ומקשיב לקולה הרך של ד"ר חנה אלדר, פסיכולוגית קלינית. "אתה נושם עמוק ומוציא לאט את האוויר מריאותיך. ושוב נושם עמוק ומוציא, כמו תינוק", היא אומרת. "כל גופך נושם, כפות הרגליים, העקבים, השוקיים, הירכיים, אגן הירכיים, החזה. אתה חש שלווה עמוקה, המתפשטת בכל גופך. טוב לך. אתה שוכב על שפת הים, רושם על החול את כל מה שמטריד אותך. והנה גל גדול שוטף את החול, מוחק הכל. אתה חש ששלווה מתפשטת בכל גופך, ואתה מדמיין כאילו ריאותיך תלויות מולך. ריאות שחורות מזפת, מפיח, מעשן. והנה, באוויר הצח, הן מתנקות ואתה יכול לחוש את האוויר הצח והנקי חודר לתוך גופך וטוב לך, הרגשה נפלאה".

אני משתחרר מעט. חש במין נירוונה ברוכה. זה לא שאני לא מהופנט. רק 15 אחוז מבני האדם המסוגלים להיכנס להיפנוזה עמוקה, מסיברה הפסיכולוגית המנוסה, אבל היא עוברת איתי על סוגסטיה - מין השפעה על הנפש שכופה" עליה לקבל רגשות, רעיונות ורצונות מסוימים.

לאחר ארבע פגישות (מחיר כל פגישה 400 שקל) אני חש שמשהו בי משתנה. אני מעשן פחות. אני מרגיש שאני יותר בשליטה, שעכשיו הגמילה נתונה בידי. אולי אני בדרך הנכונה.

השורה התחתונה מבחינתי: שיהיה ברור, לא הפסקתי לעשן לחלוטין, זה רק שהכמות פחתה. האמת היא שאני עדיין ממשיך לשאול את עצמי אם באמת ובתמים אני רוצה להיגמל. אולי בתת המודע שלי אני מתקומם נגד הגמילה. אולי קשה לי להתנתק מרגל של יותר מארבעים שנה. אולם הטיפול הפסיכולוגי של אלדר העשיר אותי בכלי חדש, בעל עוצמה: האוטוסוגסטיה - השכנוע העצמי לעשות דבר מסוים, או להימנע ממנו.

ועכשיו, כשאני יודע איך לטפל בעצמי, נגמרו לי התירוצים. להבא, אם ארצה להיגמל לחלוטין מעישון ומשאר מרעין בישין - הנשק בידי.