שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כולם יודעים שדנה קמה
    איך מתגברים על הסתירה בין חופש המידע לבין הגנת הפרטיות? והאם מאגרי המידע צריכים להיות נגישים לכל, או שזכות האזרח לפרטיות קודמת?

    דנה קמה בהתרגשות, היה זה היום לו חיכתה כמה חודשים, מאז השחרור מהצבא. התלבשה במיטב בגדיה, התאפרה ויצאה לראיון העבודה בתאגיד הענק.

     

    התפקיד התאים לה בדיוק, מזכירה בכירה של סמנכ"ל שיווק, שהרי היתה רל"שית ב"בור" והחזיקה מעמד עם כל אלופי הצבא ושגעונותיהם. מצוידת בהמלצות חמות ממפקדיה, שאחד מהם הצליח לסדר לה את הראיון הנוכחי, הגיעה למשרדי התאגיד.

     

    המסדרון היה מלא בנות, שחשקו בתפקיד כמוה. בכניסה ישב בחור מבוגר, ששאל לשמה, רשם אותו ברשימה שהיתה מונחת לפניו, ונתן לה פתק קטן שנשא את המספר 34, וטופס למילוי בזמן ההמתנה לראיון.

     

    המחשב מצפצף

     

    תוך כדי המתנה עצבנית לתורה (נכנסה בחורה מספר 18) מילאה את הפרטים בטופס. היה החלק הפורמלי בו רושמים שם (באותיות עבריות ולועזיות) תאריך לידה, כתובת, חשבון בנק אליו תועבר המשכורת - שעל פי השמועות היתה מכובדת למדי, מספר הרכב, אם יש, ועוד פרטים.

     

    היה גם החלק הלא פורמלי בו התבקשה לכתוב, בכתב יד, את מהלך החיים. בסוף הטופס הופיעה שורה, בה נכתב באותיות קטנות, שממלא הטופס מסכים/ה להעברתו לגורמים נוספים, כגון גרפולוג, ומקום לשם וחתימה.

     

    עד שגמרה למלא את הטופס, הגיע תורה והיא נכנסה לחדר מעוצב, שבמרכזו ניצב שולחן מאחוריו ישב גבר כבן 30, לבוש חליפה. דנה הגישה לו את הטופס, סגרה את הדלת והתיישבה. בעוד המראיין מבקש ממנה לספר על עצמה, הקליד כמה מנתוני הטופס למחשב.

     

    לפתע השמיע המחשב צפצוף חד ודנה השתתקה. המראיין פנה אליה ואמר: "מצטער, אך ברשומות הבנק יש רישום על חמישה צ'קים חוזרים, עוד לפני שלוש שנים, ולכן אינך אמינה מספיק כדי לעבוד כמזכירה בכירה, תודה לך על המאמץ ובהצלחה בהמשך דרכך".

     

    פגם באמינות

     

    כל ניסיונותיה להסביר שמדובר בחשבון נוער, שהיו אלה חמשת הצ'קים הראשונים שכתבה מעודה עבור מנוי למגזין, ולא ידעה כי יש צורך לחתום עליהם, ומיד כשגילתה את הטעות שלחה את התשלום במזומן - לא הועילו. דנה גורשה בבושת פנים.

     

    היא מיהרה לבנק כדי לברר כיצד הגיעה המידע לידי המראיין. בסניף הבנק, בו לא ביקרה במשך שירותה הצבאי, התקבלה ביחס של חשדנות ואפילו עוינות.

     

    הפקיד, שגם ממחשבו נשמעו קולות צפצוף רמים, הבהיר לדנה מפורשות שהתאגיד הינו לקוח מאוד מכובד של הבנק, ואם התאגיד מצא לנכון לא להעסיק את דנה בגלל פגם באמינות - גם הבנק היה מעדיף שתעביר את עסקיה לבנק אחר.

     

    עותק מ"מרשם התושבים"

     

    סיפור זה אומנם דמיוני, אך אינו בדיוני, כפי שניתן לראות מפסק דין שניתן באחרונה בבג"ץ (בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים ואח'). ההתפתחות הטכנולוגית העצומה הביאה אותנו לעידן הידע, וכמו בפרסומת של הטלוויזיה הלימודית "ידע זה כוח".

     

    האגודה לזכויות האזרח בישראל עתרה לבג"ץ כנגד החיבור הישיר של גופים כמו רשות השידור, נציבות מס הכנסה ואפילו בנקים מסחריים למחשבי משרד הפנים. המצב כיום הוא שהמוסדות הללו מקבלים עותק מבסיסי המידע הקרוי "מרשם התושבים".

     

    כך יכלה רשות השידור לשלוח לכל נשוי טרי הודעת תשלום "מצליח" וכך יכול מס הכנסה לברר כמה פעמים טס נישום לחו"ל. על פי חוק הגנת הפרטיות תשמ"א - 1981, מותרת העברת מידע חלקי בין רשויות ובין גופים ציבוריים.

     

    האגודה לזכויות האזרח פנתה בבקשה לבג"ץ כי העברת המידע תהיה על בסיס שאילתות פרטניות והתשובות יהיו מסוייגות ויכילו רק את המידע הרלוונטי למבקש ולא יהיה חיבור קבע כפי שזה כיום.

     

    איסור על החיבור הישיר

     

    השופטת דורנר, בפסק דין שנתנה לאחר פרישתה, קיבלה את כל טענות האגודה לזכויות האזרח, אך מאחר והדבר יצריך הערכות טכנולוגית מטעם משרד הפנים

    והגופים השונים, קבעה השופטת כי האיסור יכנס לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 10.5.2004, כך שהאיסור על חיבור ישיר ייכנס לתוקפו ב 9.11.2005.

     

    יחד עם זאת, השופט גרוניס ("צעיר" בבית המשפט העליון), שהיה בדעת מיעוט בהרכב, חלק על דורנר. הוא קבע כי חיבור הבנקים למחשבי משרד הפנים, לאור חוק איסור הלבנת הון וחוק הבנקאות, אמנם פוגע בפרטיות אך לא במידה שלא ניתן לסבול בחברה. לטעמו, לא היה מקום לאסור על הבנקים את החיבור הישיר.

     

    לתת למידע לשמור עלינו

     

    אז איך מתגברים על הסתירה בין חופש המידע לבין הגנת הפרטיות? שני ראשים לאויבו של חופש המידע. אחד הינו הפחד הגובל לפעמים בדמוניזציה, ממידע הנמצא במאגרי מידע ממוחשבים. הפחד הזה הינו תוצר של חברת השפע - והדאגה הזו לאנונימיות גורמת גם לניכור, אדישות ומעודדת עבריינות - שהרי העבריין המתוחכם יכול להמשיך לפעול בעוד מעשיו וקורבנותיו נותרים אנונימיים.

     

    בחברות בהן יש סולידריות חברתית, יודעים הכל על כולם. כך זה בקיבוץ - ומי שאין לו מה להסתיר, לא חושש שחבריו לקיבוץ ידעו עליו דברים.

     

    הראש השני נמצא בידי הרשויות. הרשויות מקפידות לא לתת לציבור מידה ראויה של גישה למידע שנמצא בידיה. קשה לשרש את נטיית הרשויות לראות במידע נכס שלה ולא נכס המוחזק בנאמנות עבור הציבור ומטעמו. כמו במקרים רבים נוספים עלינו לחיות עם סתירה שפיתוח טכנולוגי מסוים מועיל מצד אחד ומזיק מצד שני.

     

    אולם לעניות דעתי יהיה זה חכם לדאוג לכך שהפער בין המידע שמחזיקות הרשויות במערכות המיחשוב שלהן ובין המידע הנגיש לאזרח הקטן יהיה קטן ככל שניתן. עדיף לתת להררי המידע לשמור עלינו מפני פגיעה בפרטיות מאשר לתת לרגולטור, כזה או אחר, לשמור על המידע ועל הפרטיות.

     

    אייל גונן הוא עו"ד המתמחה בדיני מחשבים, זכויות יוצרים וקניין רוחני.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים