שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היחידים שאומרים לעם את האמת
    וזו האמת של הדג נחש: קקה פה, אין מה לעשות. צריך לעשות רפורמה מקיפה בעניין הסמים. צריך להזכיר לשרון שכולם שווים בפני החוק ושלא ישתולל. ריטה, שלמה ארצי, פוליקר - זמנם עבר. ולמרות הפה הגדול, הם זכו בפרס אקו"ם, מכרו רבבות עותקים, וגלגל"צ לא מקפחת אותם. עם דיסק שלישי ביד הם אופטימיים מתמיד. "הממסד מגלה בנו עניין, אבל עוד לא סיימנו את ההשתלטות"
    כמעט בלי להתכוון מצאה את עצמה להקת הדג נחש עמוק בתוך המרכז. אחרי שהתחילה כמחממת הרשמית של קובי אוז וטיפקס, הובלטה השביעייה הירושלמית על במת גלגלצ כשהשירים 'מספרים' ו'גבי ודבי' זכו להשמעות רבות. מאז עברו רוב חברי הדג נחש לתל אביב, מחאת ההיפ הופ התרחקה מעט מהשוליים, ועכשיו היא מקבלת דיסק שלישי, 'חומר מקומי'.

     

    נפגשנו בשכונת פלורנטין בתל אביב, בדירה השכורה של שלומי אלון (27), הסקסופוניסט. על הספות התמקמו משה אסרף (29), המתופף, גיא מרגלית (30), פטיפונים, יא-יא כהן-אהרונוב (27), בס, אמיר בן-עמי (29) שעל הגיטרות, שאנן סטריט (33), הזמר מקוצץ השיער, ודודוש קלמס (29), הקלידן.

     

    אז המחאה הגיעה למיינסטרים?

     

    כהן-אהרונוב: "זה הניצחון שלנו, המרכז קלט אותנו".

     

    אבל אתם הולכים נגד הזרם וגם שוחים איתו.

     

    כהן-אהרונוב: "אנחנו לא יוצרים כדי שישמיעו אותנו ברדיו. אנחנו עושים דיסקים מתוך הנחה שהם לא יימכרו".

     

    אז אין לכם טענות לרדיו? אביהו מדינה למשל אמר שגלגל"צ מדכאת סוגים מסוימים של מוזיקה, והנה אתם פורחים שם.

     

    מרגלית: "אז אולי אנחנו לא מספיק מזרחים כדי להתלונן".

     

    סטריט: "יש לי טענות כמאזין, לא כהדג נחש. מהדיסק הראשון אין לנו מה להתלונן".

     

    בשיר 'שלב הכאפה המצלצלת' אתם כותבים: תגידו לא, לא רוצים אותו דבר. תגידו די, די כי כזה שמעתם כבר. אולי אתם חלק מאותו דבר?

     

    מרגלית: "יש בארץ נוסחה של להגיע למכנה המשותף הרחב, שזה לרוב כמה שיותר נמוך. זה מתבטא בשירים מאוד זמינים ומיידיים, על טלפונים, חידושים. אני לא זמין, אני לא מצלצל, את לא עונה. ההיפ הופ הגיע לכאן באיחור של עשר שנים, אבל גם בז'אנר הזה יש הרגשה שחלק עושים היפ הופ כדי להדביק את האופנה. לא אנחנו".

     

    אז יש היפ הופ ציוני?

     

    אלון: "היפ הופ עכשיו זה המיינסטרים. עוד כמה שנים יבינו שלא כל ראפר יכול להיות היפ הופ".

     

    כהן-אהרונוב: "בדיסק הראשון השוו אותנו עם שבק ס'. אמרנו לכולם: אתם לא מבינים כמה ראפרים יש, וכל אחד יימדד בסוף לפי הסגנון שלו. זה מה שקורה עכשיו. הסצינה מתפוצצת".  

     

    לקחו שיר שלכם ועשו ממנו פתיחה לתוכנית 'יצאת צדיק'. הרסו לכם את הפאסון?

     

    אלון: "זו לא הפעם הראשונה. לקחו שירים שלנו גם לפרומו של 'כוכב נולד' ולפרומו של תוכנית בשם 'מחבקים את הלוחמים'. פדיחה זה לא. העיקר שמשמיעים".

     

    סטריט: "צריך לשדר את 'יצאת צדיק' בערוצים המקומיים. שאני אדע מי באזור שלי לא גנב. מה זה עוזר פעם בשבוע? לגבי השירים, ברגע שהם בחוץ, שיעשו איתם מה שרוצים. אנחנו את שלנו עשינו".

     

    ואין גבולות?

     

    קלמס: "פרסומות זה הגבול. עשינו אחת לקוקה קולה, אבל לא ניתן שיר שלנו לכל פרסומת".

     

    סטריט: "קיבלנו הצעה בבחירות האחרונות לקחת שיר שלנו למפלגה".

     

    איזו?

     

    מרגלית: "שינוי, עלה ירוק ומרצ".

     

    באמת?

     

    מרגלית: "לא, אבל תכתוב. ממילא אנחנו לא מאמינים לעיתונים".

     

    אם כבר פוליטיקה, קחו שעה עם אריאל שרון. מה אתם שואלים אותו?

     

    כהן-אהרונוב: "מה קורה איתך, בנאדם?".

     

    סטריט: "שיביא כמה צלעות. בזה הוא בטח טוב".

     

    אלון: "הייתי מוזג לו איזה דרינק, לראות מה יוצא, אולי באיזה בר אפלולי בירושלים".

     

    סטריט: "הייתי מזכיר לאריק שרון שכולם שווים בפני החוק ושלא ישתולל. הוא לא סגור על זה לדעתי".

     

    טלפון מדויד גרוסמן

     

    הדיסק הראשון שלהם, 'המכונה של הגרוב', יצא לפני ארבע שנים ומכר 15 אלף עותקים. השני, 'לזוז', מכר 30 אלף.

     

    הפתיע אתכם?

     

    סטריט: "כל דבר שקרה עם הדג נחש הפתיע אותי, אולי כי אני אנדרדוג באופי. הדהים אותי ששירים כמו 'מספרים' ו'חליפות' נהיו פלייליסט".

     

    כהן-אהרונוב: "הדיסק הראשון היה ניצחון שלנו על חברות התקליטים שרצו גיטרות אקוסטיות".

     

    קלמס: "בהד ארצי ובהליקון אמרו לנו שהיפ הופ לא ימכור. טעו בגדול".

     

    בין כותבי השירים באלבום החדש נמצא דויד גרוסמן עם 'מזמור לסטיקר', חיבור בין שלל הסיסמאות שאנחנו רואים על המכוניות ובדרכים. סטריט: "גרוסמן התקשר אלי כי היה לו שיר שהוא רצה שנבצע. זה עבר עיבוד מסוים, אבל אין הרבה הבדל מהטקסט הראשוני שלו. זה השיר הראשון שהוא כתב אי פעם".

     

    בשיר 'הפה לפתוח, הפה לסגור' אתם אומרים: חשבתי לעצמי כי הזמן הפה לסגור. התייאשתם?

     

    סטריט: "אובייקטיבית, קקה פה. אין מה לעשות".

     

    למה?

     

    "אתה לא יודע?".

     

    אני שומע מצד שני את השיר 'רק פה', וזה מזכיר את יהורם גאון ששר על ארץ נהדרת.

     

    כהן-אהרונוב: "ב'רק פה' אנחנו כותבים על הרגשת שייכות, אבל כועסים על השחיתות".

     

    סטריט: "נקודות החיבור שלנו למדינה הן לא לאומיות. זה הרחוב מתחת לבית, החומוס בפינה ובאיזו מכולת אתה יכול לרשום. אלה דברים שאין לך בחו"ל".

     

    אז לאיזה שיר צריך להאמין?

     

    בן-עמי: "הסוף של 'רק פה' מבהיר הכל. 'אני קולט מאיפה באתי ומזדעזע'".

     

    קלמס: "ואז אתה מחליט אם את הפה לפתוח או את הפה לסגור. זה או לשבת בבית ולהיות פסיבי או להיות אקטיבי".

     

    ואתם מרגישים אקטיביים?

     

    סטריט: "עצם העובדה שאנחנו בגלגל"צ זה שיקוף של התרחשות בציבור. אנחנו לא ממציאים, אלא מבטאים במילים תחושות שכבר קיימות. זה לא מנותק".

     

    אתם לא נאיביים כשאתם חושבים שתוכלו לשנות משהו בכל שירי המחאה האלה?

     

    אלון: "אנחנו הלהקה היחידה שאומרת את האמת בפנים לעם. אנחנו עם אצבע על הדופק כל הזמן. תוך שנה עשינו שני דיסקים ואנחנו לא מרפים. נותנים בראש".

     

    קיבלתם פרס אקום על הטקסטים.

     

    סטריט: "זה היה מאוד מרגש. כיף גדול. אנחנו חלק מהשינוי ששאלת עליו, וזה עונה לך על למה משמיעים בגלגל"צ. זה לא נופל על אוזניים ערלות".

     

    כהן-אהרונוב: "יש לנו גם שיר שנכנס לספר של משרד הביטחון, 'בלה בליסימה', כי ראוי לחנך איתו ילדים. זה הסיפור על בלה פרוינד שהצילה מחבל מלינץ' בירושלים לפני 12 שנה".

     

    בן-עמי: "בטקס של פרס אקו"ם הרגשתי מוזר. כאילו אני לא חלק מהאנשים שם".

     

    כהן-אהרונוב: "אני הרגשתי משהו דומה כשהופענו פעם בעצרת לרבין. חשבתי שאנחנו ממש חוצונים. אבל מבחינת הטקסטים וגם מבחינת המוזיקה, בכל דיסק עשינו קפיצת דרך. אנחנו יוצרים בביצה הישראלית, אבל מושפעים מהעולם. אנחנו לא בדיליי אחרי אירופה או ארה"ב".

     

    קלמס: "אנחנו מושפעים מהרבה סגנונות. שומעים ג'אז, רוק, אלקטרוני".

     

    ושלמה ארצי גם?

     

    כולם: "לא".

     

    מרגלית: "אל תזכיר את שלמה ארצי בכתבה. עדיף שלא. אם נמשיך עוד 20 שנה לדפוק בראש לאנשים, גם אנחנו נהיה שלמה ארצי קטן. התמדה בארץ היא לא דבר חזק. הרבה להקות באו, עשו את המכה שלהן, התפרקו וחזרו לאינספור קאמבקים בשביל הכסף".

     

    אלון: "ריטה, שלמה ארצי, פוליקר, כל האמנים שהיו כאילו נכס צאן ברזל - זמנם עבר. נגמר עידן. הדור הצעיר תופס את המקום. הדור הנוכחי, הדברים האלה לא מעניינים אותו. זה דור שחי אם.טי.וי והיפ הופ".

     

    סטריט: "אני לא בטוח שעידן נגמר. אנשים שמכרו כל כך הרבה דיסקים, עשו שמות בתעשייה והביאו אותה כמה שיותר פעמים, כן יכולים להביא אותה עוד פעם. אבל משהו יצטרך להשתנות ביצירה שלהם".

     

    הגבול - גונן שגב

     

    ניצני השערורייה בדיסק החדש טמונים בשיר 'סוטול', שאומר בין השאר: "הראש שלי צלוי, הגוף שלי רפוי/ המוח שלי קלוי, אפוי, אני מנוון/ שלום, קוראים לי שאנן ואני נרקומן.../ כמה סמים אני עישנתי בחיי, אוי אמא/ יש לצמח הקטנצ'יק הזה סגולות/ ואז מה אם צומחות לי על השכל יבלות.../ לא צריך כלום, אני הירוק והחום/ כשהחומר טוב, זה דופק לי את הראש בום".

     

    יגידו שאתם הורסים את הנוער, שאתם קוראים לשימוש בסמים קלים.

     

    מרגלית: "זה שיר עצוב עם הרבה מחאה".

     

    נו באמת, אתם שרים "קוראים לי שאנן ואני נרקומן".

     

    מרגלית: "שאנן בכלל לא מעשן".

     

    סטריט: "מה אפשר לעשות? לא נעשה מה שבא לנו? אנחנו עושים את השירים הכי חדים, הכי יפים ואמיתיים. מי שלא אוהב, אוקיי. מי שרוצה להזמין אותי לכיכר רבין, שיהיה בריא".

     

    אתם בעד שימוש חופשי במריחואנה?

     

    סטריט: "צריך לעשות רפורמה מקיפה בעניין הסמים. יש הרבה שקר".

     

    אלון: "במקום שהשוטרים יתעסקו בלתפוס לאנשים שכטות בכיסים, שיתעסקו בכל מיני מניאקים וסוחרי סמים כבדים. השיר הזה יעורר הזדהות ברמות. כל מי ששומע אותו יקבל סטירה".

     

    אז איפה הגבול בסמים קלים?

     

    אלון: "גונן שגב".

     

    לא יעצו לכם לא להכניס את זה לדיסק?

     

    סטריט: "מישהו בא אלי בהופעה ואמר 'איך אתם מעודדים שימוש בסמים?'. הסברתי לו באדיבות שאין גבולות לאמנות. אף אחד לא יגיד לי מה לשיר".

     

    מרגלית: "לא נתפלא אם השיר הזה יהיה בגלגל"צ".

     

    בן-עמי: "חצי מדינה על פרוזאק, אז מה הרעש?".

     

    מרגלית: "סמים קלים הם חלק חזק מההוויה הישראלית".

     

    ואתם משתמשים בזה?

     

    כולם: "בחו"ל בלבד".

     

    סטריט: "אני להבנתי עוסק באנשים שפויים במדינה שלא שפויה והשיר 'סוטול' הוא חלק מזה".

     

    למוזיקאים צבא זה מכה

     

    חוץ מאסרף וקלמס, חברי הדג נחש לא עושים מילואים. כל אחד וסיבותיו.

     

    מרגלית: "הגעתי למסקנה שהמילואים לא עושים לי טוב. עשיתי חמש שנים, אבל ראיתי שאני לא תורם. עבדתי עם אזרחים עובדי צה"ל במספנה של חיל הים, שכל היום דיברו איתי על עוגיות. הרגשתי שאני מאבד את השפיות. מהשירות בסטי"לים דווקא נהניתי".

     

    אלון: "הצבא אצלי היה סיוט. לא רוצים אותי. אני לא מוכן לחזור לזה. הייתי אפסנאי".

     

    סטריט: "אני לא עושה מילואים מסיבות נפשיות, ואני שלם עם זה. זה נכון בשביל צה"ל שאני לא עושה מילואים".

     

    בן-עמי: "אני התנדבתי. לא רצו לגייס אותי בגלל בעיות ת"ש. התעקשתי והתבדיתי. הבנתי שזה לא בשבילי".

     

    אז כל הכבוד על המחאה בשירים, אבל לא בכבוד שלכם לעשות מילואים?

     

    אלון: "זה לא עניין של כבוד. למוזיקאים צבא זה מכה. מוזיקאים בכל מדינה מתוקנת היו מקבלים רספקט. כאן הצבא בא באמצע החיים, וזה לא טוב. אנחנו משרתים אחרים בזה שאנחנו עושים מוזיקה. זה השירות שלנו בחיים, לא הצבא".

     

    בן-עמי: "הנטייה של מוזיקאים היא פחות כוחנית מהגישה של הצבא. אי אפשר לחיות עם הכוחניות הזו. אתה בן 18 ושמים לך רובה".

     

    ואולי הרלוונטיות שלכם יורדת כי אתם לא נושמים איכשהו מסגרת צבאית?

     

    סטריט: "לכל בנאדם יש זכות לדבר. הוא לא צריך לעשות מילואים בשביל זה. כל אחד גר פה וכל אחד יכול לתרום. צריך להקשיב גם ליוצא הדופן".

     

    קלמס: "למה אני צריך להוכיח חודשי מילואים מסוימים כדי לקבל משכנתא? אני לא חי פה מספיק?".

     

    הורידו לנו את השלטר

     

    בחודש טוב כל אחד מחברי הלהקה מרוויח בין 5,000 ל-6,000 שקל בלבד. איש מהם לא מסתפק בלהקה כמקום העבודה היחיד.

     

    אלון: "רובנו מתפרנסים ממוזיקה, אבל לא מהדג נחש".

     

    אז יש כאן שינוי לטובה. לפני שנתיים עוד עבדתם בדברים שבכלל לא קשורים למוזיקה.

     

    סטריט: "זה הולך ויורד. אני כבר לא ברמן איזה חודשיים".

     

    אז איך תמשיכו לחיות כלהקה?

     

    מרגלית: "הכסף לא רלוונטי. אם הוא בא, זה נחמד. אבל הולך ונהיה יותר קשה, כי לשאנן, למשל, יש ילד, והוא צריך להביא את הכסף".

     

    אלון: "העיקר שאנחנו כל הזמן מתעסקים במוזיקה בצורה אובססיבית".

     

    מרגלית: "והיצירה הזאת היא בועה שמאפשרת לנו לברוח כקבוצה גם מהמצב הכלכלי".

     

    שאנן, ילד זה כבר מחייב יותר לפרנסה.

     

    "נכון, אבל אני לא רוצה להיות מיליונר. תן לי להיות כמו החברים שלי שיכולים להביא פרנסה ולגדל ילדים. לא רוצה להיות אחד שמחנה את הוולבו על המדרכה".

     

    בן-עמי: "יש בעיה בארץ כשלא מתייחסים למוזיקה כמקצוע. אומרים: אתם עושים מה שאתם אוהבים, אז למה שנשלם לכם?".

     

    אלון: "תראה את הספורט פה, איך הוא מעל המוזיקה בכל המובנים. כמה ערוצים, כמה העיתונות מתעסקת בספורט".

     

    כהן-אהרונוב: "הכל בא מהחינוך. בצרפת יש חובה ללמוד לנגן. שם זה כבוד להיות מוזיקאי. פה שואלים אותי 'וכסף יש מזה?'. הופענו פעם בחיפה והורידו לנו פתאום את השלטר באמצע השיר. זה מראה לך על היחס".

     

    מרגלית: "שיא הרייטינג מסתובב סביב החדשות והטלנובלה. מצב המוזיקה בארץ הוא על הפנים ויש הרבה דברים מתסכלים, כמו תעשיית הזיופים או הקיצוצים בתרבות".

     

    אלון: "אני רואה חנויות שמוכרות ארבעה דיסקים ב-20 שקל. אתה עובר ומסתכל איך צרבו לך את הדיסק, ואז רואה שוטר נכנס וקונה את הדיסקים האלה. טירוף".

     

    סטריט: "אנחנו חיים בארץ עם מוסר תשלומים ירוד. מספיק שהיו נותנים את הצ'קים בזמן והיה הרבה יותר קל".

     

    חייבים לכם כספים?

     

    סטריט: "אתה דופק הופעה מול הרבה אנשים, והצ'ק לא מגיע. עברה שנה, והצ'ק לא הגיע. אבל בגדול, אשרינו שזכינו לרגש אנשים, לעשות משהו שאנחנו מאמינים בו. בעצם, זה הקטע של החיים שלנו".

     

    אמא כיסתה את האוזניים

     

    את בסיסי הטקסטים של הלהקה כותב שאנן סטריט, אבל הגירסאות הסופיות נכתבות בשיתוף כל השביעייה.

     

    ויכוחים, ריבים?

     

    בן-עמי: "כל שורה זה ויכוח עד הלילה".

     

    סטריט: "בטח שרבים. הרבה פעמים לחלק מהאנשים לא נוח עם חלק מהאנשים האחרים לאיזו תקופה, עד שזה עובר. עכשיו אנחנו בתקופה טובה".

     

    כהן-אהרונוב: "בכל פעם יש שיחה שבה כולם שמים את הדברים על השולחן ומוציאים הכל".

     

    מזהים אתכם ברחוב?

     

    סטריט: "אחרי שהסתפרתי, יש אנשים שבאים אלי ברחוב ואומרים לי 'לא זיהיתי אותך'. זה מצחיק אותי.  אני רוצה לענות להם 'וואלה, גם אני לא זיהיתי אותך'".

     

    אז יש מעריצים?

     

    כהן-אהרונוב: "לא ברמה של קורעים את החולצות, אבל באים לדבר אחרי ההופעות. אנחנו לא היי פייב, לא עומדים לנו מתחת לבית".

     

    איזה גילאים?

     

    בן-עמי: "תלוי איפה אתה עומד בקהל. הצעירים קדימה, הזקנים מאחורה".

     

    מרגלית: "והכוסיות בצדדים".

     

    עם איזה אמנים הייתם רוצים לעבוד?

     

    כאן יש הסכמה הדדית ושופעת מחמאות על המפיק יוסי פיין: "רמה עולמית, מקצוען סופר, כוהן היפ הופ".

     

    בן-עמי: "שלום חנוך הוא אחד האמנים שהיינו רוצים לעבוד איתם. זה אחד החלומות, וזה עוד יקרה".

     

    אלון: "עבדנו עם אמנים שהערצנו, וגילינו שזה לא זה. זה העציב אותי, כי ראיתי שהתוצאה היא לא כמו שרציתי".

     

    מה ההורים שלכם אומרים על השירים?

     

    בן-עמי: "ההורים מפרגנים. הדודים מחכים לראות איך התקשורת תגיב, ואז הם יחליטו אם לאמץ אותך או לעשות אותך הכבשה השחורה".

     

    אלון: "אמא שלי רק ב'סוטול' כיסתה את האוזניים, אבל היא אמרה שהוא מדהים".

     

    קלמס: "אחיינים שלי שרים שורות שאני לא רוצה בכלל לצטט לך אותן".

     

    קרה שלא אהבו הופעה שלכם?

     

    קלמס: "פעם בטירה עלה לפנינו שלום אסייג, ואלפי אנשים היו בטירוף. אחר כך הרוב הלכו ונשארו אולי 50 ילדים".

     

    בן-עמי: "זה אומר דבר טוב: אם כולם אוהבים אותך, זה לא טוב".

     

    אז בכל זאת, אתם עדיין לא הממסד.

     

    סטריט: "הממסד מגלה בנו עניין. אנחנו לא מרגישים ממסד, אבל אנחנו נפגשים עם אנשים שפעם רק יכולנו לשמוע עליהם. ישבתי וחשבתי: אני דיברתי עם גרוסמן. אותו דבר עם אהובה עוזרי. אבל אנחנו בשולי הממסד. עוד לא סיימנו את ההשתלטות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אבשלום לוי
    "אם נמשיך עוד 20 שנה לדפוק בראש לאנשים, גם אנחנו נהיה שלמה ארצי קטן". הדג נחש
    צילום: אבשלום לוי
    7 לילות
    מומלצים