הקרע שיוביל לבחירות

אחרי שניצח כביכול בהעברת תוכנית ההתנתקות המתוקנת שלו, גורלו הפוליטי של אריאל שרון נתון כעת ברצונה הטוב של מפלגת העבודה. וזו, כמובן, לא סיבה עבורו לחגוג. 

ממשלתו "היציבה" של שרון איבדה מעל 10 ח"כים שתמכו בה עד כה (האיחוד הלאומי והמפד"ל) ותעמוד למבחן הצבעת האי אמון היום כשבאמתחתה התיאורטית רק 55 חברי כנסת. רק מפלגת העבודה מסוגלת למנוע את הפסדו של שרון בהצבעה.

נכון, אין בהצבעה הזו כדי להביא לפיזור הכנסת, אולם במוקדם או במאוחר, ברור כי ניתן יהיה להשיג רוב ודאי להצעות החוק לפיזור הכנסת ולהליכה לבחירות. התרחיש של פיזור הכנסת והליכה לבחירות בתוך כחצי שנה הוא הסביר ביותר מכל התרחישים.

אין בכנסת אחד ששמח על המצב שנוצר. כלל ידוע הוא שהח"כים אינם ששים להצביע על פיזורה, אולם המצב החדש שנוצר מייצר מחייב להגיע לכלל הפסקת ההתבזות של הכנסת.

אם נוסיף לכך את רצונו של הימין והציבור החרדי להפיל את הממשלה ואת רצונם הכמוס של רוב חברי סיעת הליכוד לשחרר את שרון לעבוד בדיר שבחווה, יתברר, כי כל מי שנמצא ימינה מ"שמאלני הליכוד" יתמוך בפיזור.

בנוסף לכך, התובנה שתנצח לבסוף אצל החולמים על כסאות הממשלה ממפלגת העבודה ואי יכולתם של הח"כים הערבים לתמוך בשרון - כל אלה יוליכו בסופו של דבר את הממשלה הביתה.

שתי הסיעות הגדולות ייקרעו מבפנים בתקופה הקרובה: במפלגת העבודה יתפתח קרב כבד בשאלה אם להיכנס לממשלה בתנאים שנוצרו. אפילו שמעון פרס, שיודע להריח את ריח הבחירות הקרבות, לא יוכל למהר ולהיכנס לממשלה - כפי שמאוד היה רוצה.

בליכוד יתבצרו מתנגדי הפשרה שהושגה ויחפשו כל דרך להיפרע משרון. את הקרבות היומיומיים האלו יובילו דגיגות רקק כנעמי בלומנטל וגילה גמליאל, והן ילובו על ידי הארדנים והחזנים למיניהם. כולם בכנסת מריחים כבר את ריח הבחירות והדבר יוליד התנהלות "פריימריסטית" בלתי נסבלת.

זה יקח עוד חודש, עוד חודשיים, עוד חצי שנה אולם לבסוף יקיץ הקץ על הממשלה הזו וכולנו נלך אל הקלפי, לדאבון הלב, הרבה לפני שייעקר ישוב אחד בחבל עזה.