בגוף אני מבינה

המסך פתוח. על במה עירומה שני גופים של נשים מעורטלות. האחת - שכובה בתנוחה עוברית ומשטח גבה מואר כפסל בתצוגה; השניה – ישובה בגבה לקהל, חובקת ברך, ראשה שקוע מטה כמו נעלם ומותיר אחריו צוואר שהופך לסיומת בלתי גמורה של גוף.

הקהל נכנס לאולם, לוקח את הזמן, מתיישב, מפטפט. כלום לכאורה לא קורה, ובעצם התהליך כבר החל. העין מגלה תנועה בחוסר התנועה לכאורה, העירום נשכח, הגוף הוא עצם נטול פנים אך בעל שטח. שטח פני הגוף מואר, רגל בוקעת, יד נשלחת, ירכיים מחבקות את הגוף, כף יד מגששת מן האחוריים, הישבן מזעזע גלים של בשר לא מוצק.

יצירתה של הכוריאוגרפית והרקדנית האוסטרית סאסקיה הולבלינג, "מבט אחר", שהועלתה אמש בבכורה ישראלית במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים, מאפשרת לקהל לפתח יחס שונה לגוף שעל הבמה. העין אינה מופרעת על-ידי לבוש, תפאורה או אפילו פנים שעלולים להסיח את הדעת ולגנוב את המיקוד מהדבר המרכזי. האוזן קשובה לפסבדו-שקט שמקושט בצקצוקים ורעשי רקע מינימליסטים שנמצאים בסינכרוניזציה עם הגוף.

עמוד שדרה מצטייר, עמקים נפערים בין השכמות, צבועים באור וצל שנופל על משטח העבודה החי. גם לתאורה יש חלק בלתי מבוטל בהפעלת הדמיון ובהפיכת הגוף לחומר מוזר, מרתק, יפהפה. לרגעים נדמה הגוף לפסל שנועד ללימודי אנטומיה של ציירים ממאות קודמות. באופן מוזר נדמה שהקהל הוא האוחז במפסלת והוא זה שבעזרת דמיונו יוצר צורות.

במובן מסוים מתגלה בעבודה פן פמיניסטי שמציג את הגוף בתחילה ככלי, וככל שהצופה מתקדם עם העבודה הוא פושט מעליו את תפישת העירום המיני וממלא את הגוף בצורות. הבעיה היחידה שעלולה להתעורר היא בשילוב בין הבמה הקהה לתאורה המינימליסטית, שדורשת מהקהל לאמץ את עיניו, מה שנראה נדרש בהתחלה אך מעייף לאורך זמן.

מופעים מסוג זה הם המנדט האמיתי של פסטיבל ישראל, שתפקידו להפגיש בין הקהל לבין חומרים יוצאי דופן שאינם נקרים בדרכו ביומיום. "מבט אחר" הוא תגלית שמעניקה מפגש ראשון מסוגו עם הגוף אותו אנחנו לוקחים בדרך כלל כמובן מאליו.