משפחה לא מחליפים
גם השנה לא ידענו בספרות משפחות מאושרות של ממש - אולי כי אין כאלו, אבל בין הכריכות יש נחמה. אריאנה מלמד ממליצה על ספרים לשבוע הספר, והפעם שלושה שעוסקים בתפיסות שונות של משפחה
הנה שלושה ספרים מעניינים שבמרכזם נבנות תפיסות שונות של המשפחה. הם ראו אור על המדפים שלנו השנה, הם שונים מאוד זה מזה וייתכן שתתרעמו על הקריאה שלי, שמציבה את המשפחה במרכז במקום את היחיד הלוחם והנאבק.
גם השנה הספרות יודעת היטב שאין דבר כזה, משפחות מאושרות של ממש – ובכל זאת, הספרות יודעת גם לגשר ולנחם ולהציע פתרונות חלקיים, כי אין אדם שהוא אי.
"אהבה", טוני מוריסון, הוצאת הספריה החדשה
זה לא סוד גדול שמזה כמה ספרים מוריסון כותבת את ההיסטוריה האלטרנטיבית של השחורים בארצות-הברית, כפי שלא סופרה מעולם בכתובים ובזמן אמת. והפעם, משנות הארבעים ועד ימינו כמעט, בצילו של נסיון נואש לכבול אנשים במוסדות בורגניים מהוגנים כמו המשפחה – אבל אותה משפחה מאושרת של פרסומות מלאות שיניים מחוייכות יכולה להפוך לחומר נפץ של ממש, כשאחד מבניה צובר יותר מדי כוח ומחליט שמותר לו הכל, לרבות נישואין לילדה בת 11.
פעם, בדרום שהאמין בקליפה החיצונית של המוסדות יותר מאשר בערכים אנושיים, זה היה אפשרי – וזה החטא הראשון ששולח גרורות לחייהן של נשים ששרדו שנים ארוכות אחרי שאבי המשפחה הלך לעולמו. כדרגה של מוריסון בכמה ספרים, יש כאן תערובת מדהימה של קולות דוברים, המתים משמיעים קול לצד החיים ובעוצמה לא פחותה משלהם, הייצריות והאלימות מאיימים לקבור את האחריות ושיקול הדעת הנדרש כדי ש"אהבה" תהיה יותר ממילה.
"המערה", ז'וזה סרמאגו, הוצאת הספריה החדשה
כבר אמרו על הספר הזה שהוא אלגוריה על מצבה העגום של החברה הצרכנית הגולבלית, על דעיכתו של היחיד ועל רציחתו של האותנטי, על מרכז-הקניות המפלצתי – חמישים קומות פלוס חוף ים מלאכותי וקרמטוריום – כהתגלמות ארצית של הגהינום. אבל יש כאן עוד פן, מלבב בחיוניות שלו ובאופטימיות הזהירה שנושבת ממנו.
סארמאגו איננו טירון בכתיבה וגם לא מבעבע מרוב שמחה ועליצות, ודאי לא בספר הזה. אלא שבמקום לשלוח את קוראיו לתהומות של ייאוש, הוא מציב מודל שברירי וקטן של משפחה – אבא, בת, חתן וכלב (אחד הכלבים הכי מעניינים שמצאתי בין כריכות) – כניגוד דיכוטומי למרכז-הקניות, שאין לו עבר והיסטוריה ואין לו יכולת ליצור קשרים בין בני אדם.
משפחתו הקטנה של סיפריאנו אלגור אוי לא מבטיחה המשכיות ואולי אינה ערובה לנצחון על כוחות הרשע, כי סיפריאנו אינו מכריע את מרכז הקניות אלא הולך ממנו הלאה וגם משאיר את משפחתו מאחור – ובכל זאת, המשפחה על פי סאראמאגו היא מרווח הבטחון היחיד שנותר לאדם, מקור השמחה והאינטימיות הקרובה של חי היום יום, והמרחב היחיד בו אנשים יכולים להיות מסובכים מאד, כלומר אנושיים מאד.
"ארבעה בתים וגעגוע", אשכול נבו, הוצאת זמורה ביתן
לא בגלל הקטעים המחורזים, לא בגלל שהוא נטוע כאן-ועכשיו, אפילו לא בגלל מגוון התשבוחות שכבר זכה להם, אלא בגלל ש"ארבעה בתים וגעגוע" מסמן בחן ובעדינות שאנחנו לא כל כך מורגלים לה בסיפורת העברית את הטריטוריות הבעייתיות של המשפחה הישראלית לגווניה האפשריים.
יש בה שני צעירים די נידפים ברוח, עלים שמבקשים להיות ביחד וכך להכות שורש. יש בה משפחה קטנה ו"שורשית" מאוד, שמתפקדת רק לכאורה ומנציחה את הפער העצום בין ההצהרות לבין הפנטזיה, ויש בה משפחה מתפרקת אחת - וכולם, למרות הבנאליה, מצליחים להוציא זה מזה בשתי-וערב ובהצטלבויות של משפחות את רגעי החסד הקטנים שהם זקוקים להם כדי להמשיך לנשום.
על עוד המלצות לשבוע הספר לחצו כאן.
