שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עזאזל
    "לזכר המאה ה-19, שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקדמה - חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם". זו ההקדשה שפותחת את "עזאזל", רומן בלשי מומלץ בהחלט לימי הקיץ ובכלל, המתרחש ברוסיה של המאה ה-19. להלן הפרק הראשון (תרגום: יגאל ליברנט)

      

    פרק ראשון, שבו מתואר תעלול ציני מסוים

     

    ביום שני, 13 במאי של שנת 1876, יום אביבי רענן ובה-בעת חמים באופן קֵיצי, בשעה שלוש אחר הצהריים, אירעה בגן אלֶכּסַנדְרוֹבסקי, לעיני עדים רבים, תקרית מכוערת ומשולחת כל רסן.

     

    לאורך השבילים, בין שיחי הלילך הפורחים והמדשאות שבערו בצבעונים אדומים, טייל לו להנאתו קהל ססגוני: גבירות תחת שמשיות תחרה (להגנה מפני נמשים), אומנות עם ילדים בחליפות מלחים, אנשים צעירים בעלי מראה משועמם אשר לבשו מקטורנים אופנתיים מצמר קל או ז'קטים קצרים כצו האופנה האנגלית. דבר לא בישר על צרות, באוויר המלא ניחוחות של אביב בשל ובוטח השתפכו להם נחת רוח עצלה ושעמום נעים. השמש יקדה, והספסלים שנמצאו בצל היו כולם תפוסים.

     

    על אחד מהם, שעמד לא רחוק מן הגְרוֹט ופנה אל הגדר היצוקה שמאחוריה התחיל רחוב נֶגלינָיה ונראה קירו הצהוב של המָנֶז', ישבו שתי גברות. אחת

    מהן, צעירה מאוד (אולי אף לא גברת אלא עלמה), קראה ספר בכריכת עור-תחש ומפעם לפעם שלחה לצדדים מבט סקרני ומפוזר כאחד. האחרת, מבוגרת ממנה בהרבה, בשמלת צמר כחולה-כהה שנתפרה היטב על-פי מידותיה ובנעליים פרַקטיות מאוד עם שרוכים, סרגה בריכוז רב דבר-מה ורוד זרחני אגב תנועות מדודות של מקלות הסריגה. יחד עם זאת היא הספיקה לסובב את ראשה פעם ימינה ופעם שמאלה, ומבטה היה כה זריר ונוקב ששום דבר ראוי לתשומת-לב לא הצליח לחמוק ממנו.

     

    כך היא הבחינה מייד באיש הצעיר שלבש מכנסי משבצות צרים, מקטורן שכפתוריו הותרו ברישול מעל למותנייה לבנה, וכובע שוויצרי עגול. הליכתו על השביל היתה מוזרה מדי: פעם היה עוצר, תר במבטו אחר מישהו מבין המטיילים, פעם פסע כמה צעדים מהירים, ופעם קפא על עומדו שוב. פתאום השיט האלמוני הלא מאוזן את עיניו אל הגברות שלנו, וכאילו הגיע להחלטה כלשהי: פנה לעברן והתקדם בצעדים רחבים. הוא עצר מול הספסל, ובפנותו אל העלמה קרא בקול צייצני של ליצן:

     

    – גבירתי! האם מישהו אמר לך פעם שהִנך יפה באופן בלתי נסבל?

     

    העלמה, שבאמת היתה יפה להפליא, בהתה בחוצפן, פושקת מעט את שפתי הפטל שלה בבהלה. אפילו בת לווייתה הבוגרת הזדעזעה מחוסר נימוס שכזה.

     

    – הובסתי ממבט ראשון! – השתטה הצעיר האלמוני, שהיה – חייבים להודות – בעל חזות נעימה בהחלט (פאות גזוזות כצו האופנה, מצח גבוה וחיוור, עיניים חומות בוערות בהתרגשות). – על כן הרשי נא לי להנציח על מצחך הבתולי נשיקת אח, בתולית עוד יותר!

     

    – אדוני, אתה שיכור לגמרי! – חזרה אל חושיה הגברת עם הסריגה, שדיברה כמסתבר במבטא גרמני מובהק.

     

    – אני שיכור מאהבה בלבד, – הבטיח לה החוצפן, ובאותו קול לא טבעי ומיילל דרש: – נשיקה אחת ויחידה, כי אחרת אשלח יד בנפשי ברגע זה ממש!

     

    העלמה נצמדה אל גב הספסל והפנתה את פניה לעבר זו שגוננה עליה; ואילו זו מצידה, על אף אופיו המדאיג של המצב, הפגינה נחישות ראויה להערצה:

     

    – תתחפף מכאן מייד! אתה מטורף! – היא הרימה את קולה והציגה לפניה את סריגתה עם המסרגות המזדקרות ממנה באיום. – אני לקרוא שוטר!

     

    וכאן קרה משהו מופרע בהחלט.

     

    – אה! ככה! דוחים אותי! – קרא הצעיר ביגון מזויף, הניח בתנועה תיאטרלית את ידו על עיניו, ופתאום שלף מכיסו הפנימי אקדח-תוּפּי קטן שבהק בפלדה שחורה. – אז מה טעם לחיות אחרי זה? מלה אחת שלך, ואני חי! מלה אחת שלך, ואני נופל מת! – קרא אל העלמה שבעצמה ישבה ספק חיה, ספק מתה. – את שותקת? אם כך, היי שלום!

     

    מראהו של האדון המנופף בנשקו לא היה יכול שלא למשוך את תשומת-ליבם של המטיילים. כמה מהם שנקלעו למקום – גברת מלאה עם מניפה בידה, אדון חשוב למראה עם צלב אָנָה על צווארו, שתי תלמידות מכללה לבנות אצולה בשמלות חומות זהות עם שכמיות – כולם קפאו על עומדם, ואפילו מצידה האחר של הגדר נעצר על המדרכה איזה סטודנט. בקיצור, היה אפשר לקוות שלסצינה המכוערת הזאת יושם קץ ברגע זה ממש.

     

    אבל ההמשך היה כה מהיר עד שאף אחד לא הספיק להתערב.

     

    – נקווה לטוב! – צעק השיכור (ואולי המטורף); לא ברור עבור איזו תכלית, הוא הניף את ידו עם האקדח גבוה מעל ראשו, סובב את התוף והצמיד את הקנה אל רקתו.

     

    – ליצן! מוקיון! – סיננה הגרמנייה, מפגינה ידע לא רע ברוסית מדוברת.

     

    פניו של הצעיר, שהיו חיוורים גם קודם לכן, החלו עתה להאפיר ולהוריק, הוא נשך את שפתו התחתונה ועצם את עיניו. העלמה, לכל מקרה שלא יבוא, עצמה את עיניה גם היא.

     

    וטוב עשתה, כי זה חסך ממנה את המחזה הנורא: ברגע שבו נשמעה הירייה נזרק ראשו של המתאבד הצידה בחדות, ומתוך חור היציאה של הכדור, קצת מעל לאוזנו השמאלית, פרץ סילון אדום-לבן.

     

    אחד משמונת העיטורים החשובים של האימפריה הרוסית, שבהם נכללו גם עיטורי ולדימיר, סטניסלב, גאורגיי ועוד.

     

    התחילה מהומה שלא תתואר. הגרמנייה הביטה סביבה בהבעה נזעמת, כאילו קראה לכולם להיות עדים למעשה הנבזה הזה שלא נשמע כמותו, ולאחר מכן החלה צוֹוחת ככרוכיה, מצרפת את קולה אל צווחותיהן של התלמידות והגברת המלאה, אשר השמיעו צרחה צורמנית כבר במשך שניות אחדות. העלמה שכבה ללא הכרה – היא בכל זאת פקחה לרגע קט את עיניה ומייד התעלפה. מכל עבר הגיעו בריצה אנשים, ואילו הסטודנט שעמד מעבר לגדר, מן הסתם בשל אופיו הרגשני, אדרבה, פנה לרוץ משם והלאה מעבר לכביש, בכיוון רחוב מוֹחוֹבָיה.

     

    ***

     

    קְסָבֶרִי פֶאוֹפִילַקְטוֹביץ' גְרוּשִׁין, הממונה על חקירות ביחידת הבילוש של האוֹבֶּר-פּוֹליצְמייסטר של העיר מוסקבה, נשם לרווחה והניח את תקציר הפשעים החשובים של אתמול לשמאלו, על ערימת ה"בדוקים". אף לא באחד מתוך עשרים וארבעה המקוֹפים המשטרתיים של העיר, שאוכלוסייתה מונה שש מאות אלף נפש, לא קרה שום דבר חשוב שהצדיק את התערבותה של מחלקת הבילוש. רצח אחד שאירע אגב קטטה בין בעלי מלאכה שיכורים (הרוצח נעצר במקום), שני מקרי שוד של עגלונים (ששוטרי המקוף יטפלו בעניין), היעלמותם של שבעת אלפים שמונה מאות חמישים ושלושה רובלים וארבעים ושבע קופֵּיקות מקופת הבנק הרוסי-אסיאתי (וזה בכלל באחריותו של אנטון סֶמיוֹנוביץ' ממחלקת ההונאות העסקיות). תודה לאל שחדלו לשלוח למחלקה כל מיני שטויות על כייסים, חדרניות שתלו את עצמן ותינוקות שהושארו על המפתן – בשביל זה קיים עכשיו "תקציר משטרתי של אירועים עירוניים", שאותו שולחים למחלקות אחרי הצהריים.

     

    קסברי פאופילקטוביץ' פיהק בנחת והביט מעל למשקפי המַצבֵּט שלו, שמסגרתם עשויה משריון צב, על פקיד הרישום שהוא בעל תפקיד בדרגה מס' 14, אֶראסְט פֶּטרוֹביץ' פַנדוֹרין, אשר העתיק זו הפעם השלישית את הדו"ח השבועי לצורך הגשתו לאדון האובּר-פוליצמייסטר. לא נורא, חשב גרוּשין, שיתרגל להיות מסודר כבר בגיל צעיר, ואחר-כך הוא עצמו יודה לי על כך. תראו מה זה, איזה הרגל הם אימצו לעצמם: לשרבט בעט פלדה דו"חות שנועדו למנהלים הגבוהים. לא, חביבי, עדיף כבר שתכתוב בלי חיפזון, כמו בימים ההם, בנוצת אווז פשוטה ועם כל הסלסולים והפיתולים. הוד מעלתו עלה למעמדו בימי הקיסר ניקולאי פּאבְלוביץ', והוא מבין בעניינים של סדר ושל כיבוד הממונים.

     

    קסברי פאופילקטוביץ' באמת ובתמים רצה את הטוב ביותר בשביל הילד, ריחם עליו כאילו היה בנו. מה יש לדבר, הגורל התאכזר אל פקיד הרישום החדש. בגיל תשע-עשרה הוא נותר יתום לחלוטין: את אמו לא הכיר מינקותו, ואילו אביו, ראש פוחז שכמותו, השליך את הונו על פרויקטים ריקים מתוכן, ואחר-כך בעצמו עבר מן העולם. בזמן בהלת מסילות הברזל – התעשר, ובזמן בהלת הבנקים – פשט את הרגל. כאשר בשנה שעברה התחילו הבנקים הפרטיים ליפול בזה אחר זה, הרבה אנשים נכבדים איבדו את כל רכושם. ניירות-הערך הכי בטוחים הפכו לזבל, לאפס מוחלט. וכך גם האדון פַנדוֹרין, פּוֹרוּצ'יק לשעבר, אשר מת משבץ על המקום, לא השאיר לבנו היחיד דבר פרט לחובות. הילד היה אמור לסיים את הגימנזיה ולהמשיך לאוניברסיטה, ובמקום כל זה: עזוב-נא את ביתך, עוף ישר לרחוב ותרוויח את פת הלחם שלך.

     

    היתום עבר בהצלחה את מבחן הדרגה של רַשָּׁם קוֹלֶגיאלי, דבר שאינו קשה לנער עם חינוך כשלו, אבל מה יש לו לחפש במשטרה? מילא היה עובד בסטטיסטיקה או לפחות בתחום המשפטים. והכל בגלל הרומנטיקה שיש לנו בראש, אנחנו חולמים לתפוס איזה קַרְדוּדָלים מסתוריים. אבל פה, חביבי, אין בנמצא שום קרדודלים (קסברי פאופילקטוביץ' נד בראשו בחוסר שביעות רצון), פה אצלנו יושבים הרבה על האחוריים וכותבים פרוטוקולים על איך שהאזרח גוֹלוֹפּוּזוֹב פירק, בהיותו בגילופין, את רעייתו החוקית ואת שלושת ילדיו הקטנים בגרזן.

     

    זה השבוע השלישי לשירותו של האדון הצעיר פַנדוֹרין במחלקת הבילוש, וקסברי פאופילקטוביץ', בלש מנוסה, זאב ותיק, כבר ידע לבטח שלא תצמח מהילד שום תועלת. הוא רכרוכי מדי, חינוכו מעודן מדי. פעם, בשבוע הראשון שלו, לקח אותו גרושין אל זירת הפשע (כאשר אשת הסוחר קרוּפּנוֹב נדקרה למוות). אז ראה פַנדורין את הנרצחת ונהיה כולו ירוק; החליק לו ככה לאורך הקיר, לאורך הקיר – וברח לחצר. המראה של אשת הסוחר באמת לא היה מלבב במיוחד: צווארה שוסף מאוזן אל אוזן, הלשון שלה נשמטה החוצה, עיניה בלטו עד להתפקע, נו, וכמובן ים של דם. בקיצור, קסברי פאופילקטוביץ' נאלץ לתחקר ולכתוב את הפרוטוקול בעצמו.

     

    למען האמת, המקרה לא היה מן המסובכים. מבטו של עובד הניקיון קוּזְקין התרוצץ עד כדי כך, שקסברי פאופילקטוביץ' ישר אמר לשוטר לתפוס אותו בצווארון ולהכניסו לתא המעצר. כבר שבועיים יושב שם קוזקין ומסרב להודות, אבל זה לא נורא, הוא יודה. אף אחד אחר לא היה יכול לשסף את גרונה של אשת הסוחר – בתחום מומחיות זה, לאחר שלושים שנות שירות, התפתח אצל המפקח חוש-ריח מעולה. ואשר לפַנדורין, הרי שהוא יכול להביא תועלת גם במשרד. הוא צייתן, כותב בלי שגיאות, יודע שפות, פיקח ונעים הליכות – שלא כמו השיכור הכרוני ההוא, טְרוֹפִימוב, שהועבר בחודש שעבר מתפקידו של פקיד הרישום לתפקיד עוזרו הזוטר של שוטר המקוף בחיטְרוֹבקה. ושָׁמה – שישתכר כבר כמה שירצה, ושיתחצף אל הממונים עליו. לנו זה לא יפריע.

     

    גרושין תופף בכעס באצבעותיו על השולחן המצופה בד ממלכתי משעמם, הוציא מכיס המותנייה את שעונו (הו, עוד רחוקה היא שעת הצהריים) וקירב אליו בתנועה נחושה את הגיליון הטרי של "ידיעות מוסקבה".

     

    – טוב, במה יפתיעו אותנו הפעם? – הוא אמר בקול, והפקיד הצעיר תכף הניח מידו את הנוצה השנואה, ביודעו כי עכשיו יתחיל המפקד לקרוא כותרות ושאר ירקות מן העיתון, ואף ילווה את הקריאה בהערות משלו: זה היה הרגלו של קסברי פאופילקטוביץ'.

     

    – רק תראה את זה, אראסט פטרוביץ', ישר בעמוד הראשון, במקום הכי בולט!

     

    המחוך האמריקאי החדיש ביותר "לורד ביירון"

     

    עשוי מעצם-לווייתן קשיחה ביותר; מיועד לגברים המעוניינים לשמור על תמירוּת קומתם. המותניים ברוחב אינץ', הכתפיים – יארד!

     

    – ותראה את האותיות: כל אחת – אַרְשין. ומתחת לזה, בכתב ממש קטן כזה:

     

    הוד מלכותו יוצא לאֶמְס

     

    – נו ברור, אפשר לחשוב – הוד מלכותו; מי הוא בכלל לעומת ה"לורד ביירון"!

     

    ריטוניו של קסברי פאופילקטוביץ' טוב-הלב השפיעו על הפקיד באופן מוזר ביותר. הוא משום-מה השתנק, לחייו נשטפו סומק וריסיו הנשיים הארוכים נרעדו בהודאת אשמה. ואם כבר בריסים מדובר, כאן המקום לתאר את חזותו של אראסט פטרוביץ' ביתר פירוט, כי הוא עתיד לשחק את תפקיד המפתח באירועים המפתיעים והאיומים שעתידים להתרחש בקרוב. היה זה עלם נאה מאוד, עם שיער שחור (שבו התגאה בסתר) ועם עיניים כחולות (אבוי, עדיף היה אילו היו שחורות גם הן), גבוה למדי, עורו לבן והסומק הארור, הבלתי נשלט, תמיד שפוך על לחייו. ואם כבר בלחייו מדובר, בואו נגלה באותה הזדמנות גם את סיבת מבוכתו הגדולה של הרשם הקולגיאלי שלנו. העניין היה בכך שלפני יומיים הוא ביזבז שליש ממשכורתו הראשונה על המחוך שתואר באופן מעורר קנאה שכזה, לבש את ה"לורד ביירון" זה היום השני בעודו חוֹוה סבל לא מבוטל למען היופי, ועתה הוא חשד (לחלוטין שלא בצדק) כי קסברי פאופילקטוביץ' מעמיק-הָרואי ניחש את מקור התמירות האבירית של פקודוֹ, והוא רוצה קצת לצחוק על חשבונו.

     

    ובינתיים המפקח המשיך לקרוא:

     

    מעשי טבח של הבָּשִׁיבָּזוּקים הטורקים בבולגריה

     

    – טוב, זה לא נועד לקריאה שלפני ארוחת הצהריים...

     

    פיצוץ בליגוֹבקָה

     

    כתבנו בסנקט-פטרבורג מדווח כי אתמול בשעה שש ושלושים בבוקר, ברחוב זְנַמֶנְסְקָיה, בתוך בית דירות של יועץ-המסחר וַרְטאנוב, אירע פיצוץ שהרס לחלוטין את הדירה בקומה .4 המשטרה שהגיעה למקום גילתה גופה מרוטשת לגמרי של גבר צעיר. את הדירה שכר אדם הידוע כמר פ., מרצה באוניברסיטה, שהגופה היא כנראה גופתו. לפי מראה הדירה ניתן להניח כי היתה ממוקמת בה מעין מעבדה כימית סודית. היועץ הממלכתי ברילינג, הממונה על החקירה, מניח כי הוכנו בדירה מכונות תופת עבור ארגון טרור סודי של ניהיליסטים. החקירה נמשכת.

     

    – כן, השבח לאל, אצלנו זה לא פיטר.

     

    על-פי נצנוץ עיניו של פַנדורין הצעיר היה אפשר להסיק כי יש לו דעה אחרת בנושא. הבעת-פניו אמרה: הנה, בעיר הבירה עסוקים האנשים בעניינים חשובים, מחפשים אחר מניחי פצצות ולא מעתיקים עשרות פעמים ניירות שאין בהם, למען האמת, שום דבר מעניין.

     

    – ובכן, – רישרש קסברי פאופילקטוביץ' בעיתון שבידיו, – נראה מה כתוב בחדשות העיר.

     

    האֶסתֵּרנָט המוסקבאי הראשון

     

    הנדבנית האנגלייה הנודעת, הברונית אסתר, אשר הודות לדאגתה הוקמו בכמה מדינות בתי יתומים מעולים הידועים בשם "אסתרנָטים", הכריזה באוזני כתבנו כי גם במוסקבה "זהובת הכיפות" נפתחו סוף-סוף דלתותיו של מוסד ראשון מסוג זה. ליידי אסתר, אשר התחילה את פעילותה ברוסיה בשנה שעברה וכבר הספיקה לפתוח אסתרנט בפטרבורג, החליטה להעניק חסד זה גם ליתומי מוסקבה...

     

    – מ-מ-מ...

     

    תודתם הלבבית של כל המוסקבאים... היכן, הו, היכן הם האוֹוֶנים וברוניות אסתר הפרטיים שלנו?

     

    – ...טוב, שישמרם האל, את היתומים האלה. ומה יש לנו כאן?

     

    תעלול ציני

     

    – הְמְ, מסקרן.

     

    אתמול אירע בגן אלכסנדרובסקי מקרה טרגי אשר הולם לחלוטין את רוחו הצינית של נוער בן זמננו. לעיני המטיילים התאבד בירייה מר N, עלם תמיר ונאה בן עשרים ושלוש, סטודנט באוניברסיטת מוסקבה, יורשו הבלעדי של הון המסתכם במיליונים.

     

    – אוהּ!

     

    לפי עדויות הנוכחים בַּמקום, לפני שביצע את המעשה המטורף הנ"ל השתטה N לפני הקהל כשהוא מנופף באקדחו. בתחילה טעו הנוכחים לחשוב את התנהגותו להוללות שיכורה, אבל N לא התלוצץ, ולאחר שפילח את ראשו בירייה – מת במקום. בכיסו של המתאבד נמצאה פתקה בעלת תוכן אתאיסטי עד כדי חלחלה, שמתוכה התברר כי מעשהו של N לא נבע מדחף רגעי ולא היה תוצאה של קדחת השִׁכרות. ובכן, המגיפה האופנתית של התאבדויות נטולות סיבה, שהיתה עד כה מכתהּ הבלעדית של פֶּטרוֹפּוליס, התגלגלה עד לחומותיה של אמא- מוסקבה.

     

    הו זמנים, הו מנהגים! עד לאיזו דרגה של העדר האמונה ושל ניהיליזם הגיע נוער-הזהב שלנו, כך שאפילו את המוות עצמו הוא הופך להצגת קרקס? אם זהו היחס של הבְּרוּטוסים שלנו כלפי החיים שלהם, מה הפלא שהם אינם מעריכים בגרוש את חיי האנשים האחרים, הראויים להערכה הרבה יותר מהם? עד כמה בַּמקום יישמעו כאן דבריו של פְיוֹדוֹר מיכאיְלוביץ' דוסטויבסקי מתוך "יומן הסופר" אשר רואה אור בימים אלה, בחודש מאי זה: "אנשים נעימים, טובים, ישרים (כל זה יש לכם!) – לאן אתם הולכים, במה קוסם לכם הקבר האפל, האטום הזה? הביטו: שמש האביב זורחת בשמים, העצים עומדים בלבלובם, ואתם עייפים עוד לפני שהתחלתם לחיות."

     

    קסברי פאופילקטוביץ' השמיע צליל רגשני באפו ונתן מבט חמור בפקודו: האם הוא קלט את הביטוי הבלתי רצוני הזה; ואז המשיך בנימה יבשה הרבה יותר:

     

    – נו טוב, וכן הלאה, וכן הלאה. אלא שרוח הזמן לא קשורה לזה. אצלנו ברוסיה, מימים ימימה היו אומרים על כאלה שמשתוללים מרוב שובע: "צרות של עשירים". אחד שיָרש מיליונים... מי הוא היה בכלל? הרי הנבלות הללו, המפקחים המקומיים, מדווחים על כל מיני שטויות במיץ, ואת זה אפילו לא כללו בדו"ח. לך תסמוך אחרי זה על תקציר האירועים העירוניים! מצד שני, המקרה הזה ברור, ירה בעצמו לעיני עדים... ועדיין זה מסקרן. גן אלכסנדרובסקי... אצלנו במחלק העירוני הוא שייך לתחנה מספר שתיים. שמע, אראסט פטרוביץ', עשה לי טובה, תקפוץ אליהם למוחובָיה. כאילו בענייני פיקוח וכל זה. תברר בשבילי מי הוא היה, ה-N הזה. והעיקר, חביבי, תעתיק בכל מקרה את מכתב הפרידה: אני אראה אותו ליֶבדוֹקִיה אנדרייבנה שלי בערב. היא אוהבת את כל הדברים סוחטי הדמעות האלה. ואנא ממך, אל תיתן לי להתענות בציפייה, חזור כמה שיותר מהר.

     

    מילים אחרונות אלו הופנו כבר אל גבו של הרשם הקולגיאלי, אשר מיהר כל-כך לעזוב את שולחנו העגמומי המכוסה שעוונית עד שכמעט שכח את כובעו.

     

    מתוך "עזאזל" מאת בוריס אקונין, סדרת תיבת פנדורין, ספרי עליית הגג בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות.

     

    בוריס אקונין (או בשמו האמיתי גריגורי צ'חטישווילי), פרופסור לבלשנות ולספרות יפנית, כתב עשרה ספרים בסידרת פנדורין, ש"עזאזל" הוא הראשון בהם שרואה אור בעברית. הסידרה מכרה למעלה מעשרה מיליון עותקים ואף עובדה לטלוויזיה ולקולנוע. 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עזאזל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנשים של בוקר
    7 לילות
    מומלצים