שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ספר חדש: "איך לקרוא ומדוע" - חוצפה מבוססת

    בסופו של דבר, מבקר הספרות האמריקני הרולד בלום מתגלה כבחור ישיבה מחוכם, וקוראיו לומדים איתו פרקים מרתקים בספרות העולם

    התגובה הראשונה היא הרמת גבה ממושכת. גם אם מכירים את מפעלותיו של הרולד בלום, פרופסור לספרות, מבקר-תרבות אמריקני שנוי במחלוקת ומחברם של רבי-מכר בלתי אפשריים, כמו "הקנון המערבי", ו"שייקספיר: המצאת האנושי". תודו שצריך מידה לא מבוטלת של חוצפה כדי לקרוא לספר די צנוע (283 עמודים) בשם המחייב "How to Read and Why" ולהמשיך ביומרה לגמרי חשופה למצוא תשובות מרחיקות-לכת לשאלות הללו.
    אבל כשמתחילים לקרוא, מבינים שיש כיסוי. "אין דרך אחת לקרוא היטב, אם כי יש סיבה מכרעת מדוע עלינו לקרוא. מידע אינסופי מצוי בהישג ידנו: היכן נבקש את התבונה"? כך מנסח בלום בתמציתיות את לב העניין של ספרו, וכבר בנקודה הזאת, בשורה השלישית של פתח הדבר לספר, הוא מבקש מאיתנו לקחת נשימה ארוכה. אחר-כך הוא פותח במסע פיתוי עדין, מתוחכם ומחושב, שלא דומה לשום תוצר אופייני של מבקרי ספרות אמריקנים ואחרים בדור האחרון.
    זה קורה מפני שבלום הוא כופר קולני: מבחינתו, כל מה שקרה במחקר הספרות בעשורים האחרונים אינו אלא אסון קולקטיבי. דקונסטרוקציה? ירחם השם. ביקורת פמיניסטית? שומר נפשו ירחק. מות האידאה של ה"יוצר"? מה פתאום: מבחינתו של בלום, אפילו שייקספיר חי ועודנו מתהלך ביננו, כאיש בשר ודם. קריאה חתרנית של טקסטים? אני יכולה לשמוע את בלום מתפקע מזעם, יורק אש וגופרית על האוניברסיטאות שמלמדות את השטויות האלה, על-פי שיטתו, ונס על נפשו לחדר העבודה שלו ולגיבוריו המתים. סמואל ג'ונסון, למשל.
    ג'ונסון היה האיש הראשון בהיסטוריה המערבית שתיעד בקפדנות את חיי הקריאה שלו וגם ניסה למצוא להם פשר ותכלית. בלום הולך בעקבותיו. הוא מאמין שעלינו לקרוא מפני שזו הדרך הטובה ביותר בעולם האידיאות להתמודד עם בדידותנו הקיומית. מאוחר יותר, במסע מרהיב דרך צ'כוב ובורחס, קפקא ופרוסט, המינגווי ואמילי דיקינסון, איבסן ומלוויל ועוד המון אחרים, הוא מתפנה לשיחות קצרות עם קוראיו על ה"איך".
    השפות הראשונות שהרולד בלום דיבר היו יידיש ולשון המקרא. בברונקס, בשנות השלושים המאוחרות, הוא קרא בפרקי אבות ורק אחר-כך התוודע לייטס, ממנו, כך על-פי הביוגרפיה הרשמית, החל ללמוד אנגלית. בינתיים נוספו לו שנים ותארים וקתדרות ומדליות, אבל עמוק בפנים שוכן תלמיד של "ישיבה קטנה", מומחה לאמנות הדיאלוג ב"חברותא", כלומר – לימוד של טקסט בשניים.
    ב"כיצד לקרוא ומדוע", אם אנחנו מתמסרים, מהר מאוד אנחנו הופכים לחברותא של בלום. הוא שואל שאלות רטוריות ומשיב עליהן. למה לקרוא צ'כוב? מפני שיש בנו תשוקה ל"ריאלי", למה שמצוי מחוץ לעולמנו, גם בשעה שאנחנו נותרים לבד בכורסתנו עם ספר. ולמה בורחס? כי מנגד, מנגנוני הדמיון שלנו זקוקים לצעצועים מחשבתיים כמו "טלון, אוקבר, אורביס טרטיוס" – שהוא אולי הסיפור הכי מסובך שבורחס ייצר אי-פעם (תפגשו אותו ב"בדיונות", בתרגומו של יורם ברונובסקי).
    מבקרי ספרות מקצועיים אמורים לקמט את האף, ולומר שהרולד בלום הוא ארכי-שמרני, שהוא לא מחדש כלום במחקר, שהסטנדרטים האסתטיים שלו נחתמו ב–1950. מה אכפת לי: גם עבורי הוא עושה את המלאכה שביקש לעשות בתחילת הדברים. כמו סופר סת"ם זקן, שטורח על האותיות כשעינו האחת חמושה בלופה של שענים, הוא מאיר פינות אפלוליות. מעט אצל פרוסט, מעט אצל סרוונטס, ועוד אצל שייקספיר, אהבתו האמיתית.
    כיוון שרוב הטקסטים שבלום מדבר עליהם מצויים כבר בתרגום לעברית, מה שחסר לי כעת הוא בית הוצאה קטן ונועז, שיהמר על "כיצד לקרוא ומדוע", כולל אחרית הדבר, שכולה מוקדשת לאחד משלנו, רבי טרפון.

    Harold Bloom, “How to Read and Why, הוצאת סקריבנר, יוני 2000, 283 עמ'

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קתרין ניובגין
    הרולד בלום. כועס אך מרוצה
    קתרין ניובגין
    לאתר ההטבות
    מומלצים