אני אוהב אותך מיקי

שיר למיקי: "על המשקל", ערוץ 10, 21:00

כמו ישראלים רבים – בקרוב נקים קבוצת תמיכה – גם אני קצת מאוהב במיקי חיימוביץ'. זה משמין, אני יודע. זה צפוי. מה לעשות. ברור לי שחיימוביץ' היא אולי לא העיתונאית הכי חריפה בבלוק, אולי לא הכי יפה, אולי אפילו לא הכי בלונדינית; ועדיין, משהו במיקי – משהו טינקרבלי – מחולל את הקסם.

חיימוביץ' מביאה למסך איזה יופי בטמפרטורת החדר, בלתי מאומץ, אמפטי, טלוויזיוני מאוד. היא מושלמת למדיום. ב"על המשקל" מתנפנף שיערה הקונדישנרי באופן מרהיב ממש בדרכה לשלל מטוסים ובירות עולם, והיא נראית נפלא בסוודרי גולף וז'קטים שחורים קטנים. חיימוביץ' יכולה, מבחינתי, להגיש לי את "אתרי הספא הטובים בעולם" או דיווח ראשון מזירת פיגוע – לא תשמעו ממני מילה רעה.

זהו. תודה ושלום.

אה, לכתוב גם משהו על התוכנית? נו, טוב. "על המשקל" עוסקת בתסמונת ההשמנה העולמית – בעליל אחד הנושאים המטופלים והטריוויאליים במערב, הלחם הקל והתחליף-חמאה של מגזיני נשים בעובי פריכיה. אין בתחום שום בשורה חדשה, האמינו לי. גם חיימוביץ' מסיימת את הפרק הראשון בשורה התחתונה הידועה: אתם משמינים כשאתם אוכלים יותר מכפי שאתם שורפים. הסוף.

אבל חיימוביץ' השקיעה. היא היתה ביפן, בארה"ב, בהוד השרון, נפגשה עם מדענים, חוקרים, מומחים, מתאבקי סומו, ילדים. נראה את רפי גינת עושה חצי מזה (ומביא פי שלושה רייטינג). יותר חשוב: חיימוביץ' מצטלמת נהדר ומגישה הכל בעצמה. התוצאה היא הפקה מגזינית ארוזה היטב, מהירה, סקסית, מושקעת, דוברת כמה שפות ומאוד לא חשובה.

פה ושם יש תוסף: חיימוביץ' נתנה, למשל, לדוגמנית נפוצה לצלם יומן וידאו שבו מתלוננת נייר האורז הזו, בעודה מתאיידת, כי היא משמינה. נחמד. גם "על המשקל" היא עיתונות במשקל נוצה, אבל היי, "הרפתקאות מיקי כאן, שם ובכל מקום", כפי שאני מעדיף לקרוא לה, היא חצי שעה מזוקקת של מיקי. והיא זורמת.

באמת שאני זקוק לקבוצת תמיכה.

סיפור מטלטל: "רצח ללא מניע", ערוץ 2, 21:30

פתאום תעודה. פתאום בערוץ 2. פעמיים בשבוע. מה קרה? ובכן, התעודה מבשרת את בוא הסתיו של המכרז לתקופת הזיכיון הבאה, שלקראתו דחוף לזכייניות לעשות קולות של הפקת מקור, מחויבות חברתית ושאיפות התנתקות מטל פרידמן. זיכרו: ערוצים מסחריים מתחילים להשמיע קולות מן הדרום רק כאשר הם מרגישים את הרגולטור מתקרב אליהם, וכל שיניו, לשם שינוי, בפיו.

כך או אחרת, "רצח ללא מניע" של נילי טל, ששודר אמש, הוא סרט תיעודי סוחף. הוא סוחף משום שהוא מגולל סיפור מטלטל (רצח הנער אסף שטיירמן בידי בני טובים שהחליטו לרצוח כי שיעמם להם קצת באותו ערב), ובונה אותו כסרט מתח טיפוסי: מתחילים מגופה ביער, ומשם נעים לאחור, לכל המעורבים, לכל הנסיבות.

טל עשתה כאן עבודה יסודית מאוד: היא הגיעה אל כולם וקיבלה חומרים מפורטים להדהים, כולל וידאו ותמונות מזירת הרצח, קלטות שיחזור הרצח על-ידי הרוצחים ושיחות מצמררות מחדרי החקירה (כולל רגעי שבירתה של סיגלית חיימוביץ'). הכל מתועד גראפית ורגשית, והסיפור הולך ונחשף שלב אחר שלב.

בתווך, מדגים הסרט כיצד הרסה המשטרה, לאורך שנים, את חייהם של האחים יורם ויגאל לסרי, שנחשדו ברצח על לא עוול בכפם. ומנגד, משורטטת מסירות המשטרה לפיענוח התיק ומיומנות החוקרים. סיפור עם ניואנסים, עם אנשים אמיתיים, עם רגשות קיצוניים.

טל לא ניסתה לפענח את הפתולוגיה של בני-טובים המחליטים לרצוח; היא באה לספר סיפור. זה עדיף. רעי חורב, חיית אדם, והכלבה מהגיהנום חיימוביץ', יושבים כרגע בכלא. כשישתחררו, יהיו עדיין צעירים. זו היתה שורת הסיום של הסרט הזה, וזה, ורק זה, אמור להטריד אותנו. מאוד.