הייבלום: אני זה שביקש לפרוש מסולל-בונה
מוקף בשמועות על "התפוטרות" חוזר שמעון הייבלום, מנכ"ל סולל-בונה, לתפקידו הקודם כסמנכ"ל הכספים של החברה האם שיכון-ובינוי; לעופר פטרסבורג הוא מספר מה היה קורה אילולא היה נחלץ לעזרת החברה-הבת, מה צופן העתיד לענף הבנייה, ולמה החליט לרוץ לעיריית הרצליה
שמעון הייבלום לא מבין מה רוצים ממנו. לפני שנתיים, כשהיה סמנכ"ל הכספים בשיכון-ובינוי, קונצרן הבנייה הגדול במדינה, הוא הסכים לקחת לידיו את החברה-הבת סולל-בונה. בזמן כניסתו לתפקיד המנכ"ל הציגה סולל-בונה הפסדים, ירידה ברווחיות וחשש לא מבוטל מפני קריסה. כעת, כעבור שנתיים, כשהחברה מראה סימני התאוששות קלים והפסדים מתונים יותר, הוא מודיע על פרישתו. עכשיו כולם אומרים שהתפטר, ואת התהילה על שיקום החברה לוקח לעצמו קודמו בתפקיד מנכ"ל סולל-בונה, נתן פרנקל, שחוזר עכשיו לכהן כמנכ"ל.
מה רוצים ממנו, הוא שואל את עצמו. נכון, הוא התמודד בבחירות לעירייה האנטי-נדל"נית ביותר במדינה, הרצליה, שלשיכון-ובינוי יש בה אינטרסים לא מבוטלים. היא בונה במרינה את פרויקט הדגל שלה, ונכון, הוא לא עזב את תפקידו לצורך ההתמודדות הזו. אלא שהייבלום, יאמר לזכותו, מפגין אומץ, כשהוא מוכן להיפגש ולהתראיין דווקא אצל עיתונאי שנגדו הגיש תביעת לשון הרע על פרסומים אלה (וחזר בו), וכן, הוא מוכן לענות על כל השאלות הקשות.
כרטיס הביקור של סולל-בונה, שהגיעה כבר לגיל 80, כמעט מיותר: מרבית הפרויקטים המובילים במדינת ישראל נבנו על ידה - כבישים, בתי חולים, בתי ספר, משרדי ממשלה ובתי מלון. גם בעולם בנתה החברה בלי סוף. במבצע אנטבה, למשל, נעזר הצבא בתוכניות שסיפקה לו החברה, שבנתה את שדה התעופה באוגנדה. הפרדה היסטורית נעשתה בין הפעילות בארץ לבין זו שבחו"ל, והייבלום הנהיג עד לאחרונה את החלק של החברה הפועל בישראל, בהיקף אדיר של כ-2 מיליארד שקל בשנה.
הייבלום (58), רואה חשבון בהשכלתו, לא הופתע לדבריו כשבאפריל 2002 קרא לו מנכ"ל שיכון-ובינוי, עוזי ורדיזר, וביקש ממנו לקחת את המושכות בחברה-הבת המידרדרת, במטרה להצילה. "מצבה של סולל-בונה היה קשה", הוא אומר, "החברה קיבלה עבודות בכל מחיר, מתוך רצון ליצור מלאי עבודות גדול, בתקווה שהשוק ישתפר".
לא היססת לרגע כשהציעו לך לעבור?
"כאיש מרכזי במערכת קיבלתי את התפקיד באהבה, במטרה לסייע להבראתה של החברה-הבת. לא רציתי לשמש כמנכ"ל, וההוכחה לכך היא שבשנה הראשונה הוגדרתי כממלא מקום, מתוך אמונה שתוך פרק זמן קצר נמצא מנכ"ל אחר. סולל-בונה באמת לא היתה משאת חיי. היתה בזה אפילו ירידה מסוימת בדרגה, כי הייתי האיש שאחראי על הכספים בכל הקבוצה ועל משימות נוספות".
"פשוט שיניתי את התרבות הניהולית בחברה"
להייבלום רקורד מרשים: לאחר שחרורו מצה"ל ב-66' עבד במשך 12 שנה כגזבר חברת שיכון-ופיתוח הממשלתית. ב-78' התמנה למשנה למנכ"ל בנק משכן, וב-87' הושאל על ידי בנק הפועלים (בעל השליטה במשכן), לשנה בסולל-בונה (שהיתה אז בשליטת ההסתדרות), במהלכה שימש כראש אגף כספים. לאחר מכן מונה למנכ"ל בנק כרמל, שהיה באותם ימים בשליטת חיים כצמן, בו עבד חמש שנים. התפקיד הבא היה מנכ"ל חברת צמיחה, ולשיכון-ובינוי הגיע ב-95', אז ביקש ממנו ורדיזר להצטרף לשורות החברה.
כשנכנס ב-2002 לתפקידו בסולל-בונה היה לו מנדט למהפך. "מצאתי חברה שלא התאימה בגודל ובמבנה הארגוני שלה לתנאי שוק של שנת מיתון ולחברה בסדר הגודל שלה. חברה מבוזרת, עם סמכויות בלתי מוגבלות של מנהלים בכל הדרגים. החברה היתה בנויה ממספר מרחבים, שכל אחד נחשב לחברה בפני עצמו, וכל מרחב היה יכול לעשות מה שהוא רוצה. חברה שקיבלה עבודות בתנאים קשים מאוד, והיתה מעורבת בפרויקטים שלא התאימו לה".
למשל?
"באפקה ב' בצפון תל-אביב נבנה פרויקט על ידי חברת אחים מנחמני. הבניין הראשון נבנה על ידי דניה-סיבוס ב-2000, והיא הפסידה שם הרבה מאוד כסף. מבנה שני הוצע לסולל-בונה, ולמרות שגורמים בחברה ידעו על ההפסדים של דניה-סיבוס במקום, סולל-בונה קיבלה את העבודה באותם תנאים של קודמתה. החברה הפסידה שם כמה מיליונים טובים".
אז מה עשית?
"ביטלתי את המרחבים, הקמתי אגף תפעול, החלפתי בעלי תפקידים בכל הרמות. הקטנתי הוצאות קבועות בכל הרמות, בסדרי גודל שאינם מקובלים בענף. פשוט שיניתי את התרבות הניהולית בחברה".
אז מה השתבש?
התייקרות הברזל ב-100% הביאה לעלייה משמעותית בתשומות הבנייה. בנוסף לכך, בזמן כניסתי לתפקיד חל שינוי דרמטי במדיניות הממשלה לאספקת עובדים זרים. אם הייתי יודע שזה מה שהולך לקרות - לא הייתי נכנס לתפקיד. פועלים זרים מרוויחים בממוצע 24 שקל לשעה, ושכר העבודה הממוצע כיום, שיש לנו כמעט רק ישראלים ופלשתינאים, הוא 45 שקל לשעה, עלייה של 65%. העובדים הישראלים והפלשתינאים נותנים תפוקה נמוכה ב-45% מפועלים זרים, כך שעלות יחידת תפוקה עלתה ב-150%.
"קרה עוד משהו - מנהלי העבודה התרגלו לעבוד עם זרים, שיש להם נאמנות מוחלטת. לערבים הישראלים אין כושר וידע בניהול עבודה, וגם הפלשתינאים הם כיום בעלי תרבות עבודה של ישראלים. חלק גדול מהעבודות נעשות כיום בתנאים קשים, עם סף רווחיות נמוך. אף אחד לא מפצה אותך על זה".
ב-2001 היו בסולל-בונה 2,870 עובדים זרים, 195 ישראלים ו-1,500 עובדי קבלנות. כיום צנח מספר הזרים ל-600 בלבד, מספר הישראלים עומד על 630 (בעיקר ערבים) ו-1,500 עובדי קבלנות. "המחסור בידיים עובדות הורס כל חלקה טובה בחברה מסוגה של סולל-בונה", אומר הייבלום. "החברה חייבת לעמוד בלוחות זמנים קפדניים כדי לשמור על רווחיות ולהימנע מקנסות עתק".
אולי פשוט התרגלתם לעבדים?
"לא נכון. אני לא מקבל את זה. אם היית יודע את תנאי ההעסקה של עובדים זרים בסולל-בונה, לא היית אומר את זה. אל תשכח שהיסודות שלנו הם של חברה הסתדרותית, המגנה על כוח האדם שלה".
זה לא מה שאמרו לי בעמותת קו-לעובד. הם טוענים שקיבלו תלונות נגדכם על העסקת עובדים בתת-תנאים.
"אם היו בעיות הן תמיד היו אצל קבלני המשנה, ולנו לא היתה שליטה על זה".
אם תשלמו טוב, הישראלים יבואו.
"יש שתי בעיות עם זה: הישראלים לא רוצים לעבוד בבניין, ואלה שרוצים לעבוד הם בעיקר ערבים ישראלים ופלשתינאים, ששעות העבודה שלהם מקוצרות. הצענו למדינה לשלם לישראלים צעירים 6,000 שקל נטו לעובד, כולל לימודים, אבל המדינה לא מוכנה לתת יד לסיוע בהכשרתם".
עצרתם קבלת פרויקטים חדשים?
"סולל-בונה לא הפסיקה מעולם עבודות, גם כאלה שגרמו לה הפסדים. היתרון הגדול של סולל-בונה בתקופת צמיחה הוא הוא מלאי העבודות שלה כחברה הכי גדולה בארץ - ובתקופת המיתון היתרון הגדול הזה הפך למגרעת. הצטברה כמות פרויקטים גדולה, עם פוטנציאל הפסד גדול. אם היקף העבודות של החברה היה קטן בחצי, ההפסד היה קטן יותר. הפרויקטים שקיבלנו החל מארבעה חודשים אחרי כניסתי לתפקיד הם רווחיים, אבל הרווח הבסיסי שלהם נמוך ב-50% ממה שהיה מקובל בעבר".
מהו הפרויקט הכי בעייתי של סולל-בונה?
"בית אלביט בחיפה. הפסדנו שם הרבה כסף. גם פרויקט בית הכנרית בקריה בתל-אביב, אותו אנחנו בונים יחד עם דניה-סיבוס, הוא בעייתי. בזמנו התחרנו מול דניה-סיבוס כדי לקבל אותו, ואפילו הלכנו לבית המשפט כדי לזכות. בסוף הוחלט שנקים אותו ביחד, והיום כל אחד מאיתנו אומר שחבל שהשני לא זכה. אנחנו מפסידים שם הון עתק".
אולי יכולת לעשות משהו אחר?
"מה יכולתי לעשות? להפסיק את העבודות? לתקן את החוקים? לגנוב פועלים? לעבוד עם עובדים לא חוקיים? לשמחתי הרבה מרבית הפרויקטים שהתקבלו בחברה בתנאים קשים וגרמו להפסדים מסתיימים או נמצאים בשלבי סיום. אני מעביר לנתן פרנקל חברה בריאה יותר, עם פוטנציאל".
הייבלום שולף את הדו"ח הכספי ומציג: ברבעון הרביעי של 2003 רשמה סולל-בונה הפסד של 62 מיליון שקל, ואילו ברבעון הראשון של 2004 קוצץ ההפסד ל-32 מיליון שקל בלבד. "נכנסתי לתפקיד בסוף אפריל 2002", הוא אומר, ולא יכולתי להשפיע על תוצאות שני הרבעונים הבאים. השיפור בא לידי ביטוי רק ברבעון הראשון של 2004. התוצאות של הרבעון הזה עומדות בתוכניות העבודה, והחברה כולה אמורה לעבור לרווחיות ברבעון האחרון של השנה".
אז כל ההצלחה תיזקף כעת לזכות פרנקל, לא לזכותך.
"באמת אומרים לי שאני חמור".
אתה מתוסכל?
"כן, בהחלט. הדבר הכי מתסכל בניהול חברה כזו היא שאתה יורד לרמה הפרטנית ורואה שיפורים בביצוע, התייעלות, הקטנת הוצאות קבועות, אבל בשורה התחתונה אתה ממשיך להפסיד בגלל צעדי הממשלה, שלך אין שליטה עליהם".
אתה אומר שלפני שהגעת לסולל-בונה היא היתה לפני קריסה. מה היה קורה אילולא הצעדים שנקטת?
"מצבה של סולל-בונה לא היה שונה ממצבם של קבלנים רבים אחרים. ללא הגבה והחוסן הפיננסי של שיכון-ובינוי החברה היתה נכנסת לקשיים עמוקים".
אז איך זה שהמתחרה הגדולה שלכם, דניה-סיבוס של אפריקה-ישראל, מציגה תוצאות טובות?
"אני באמת מפרגן להם, אבל בניתוח של הדוחות הכספיים אפשר לראות בבירור שהחברה מפסידה בלא מעט פרויקטים, כמו כולם. יש לה יתרון, שמקנה לה תוצאות חיוביות, בעובדה שהיא שייכת לאפריקה-ישראל - קבוצה בעלת עודפי מזומנים שנצברו אחרי ההנפקה. ההנפקה האחרונה שלנו היתה ב-98', והיא לא השאירה מזומנים".
היו דיבורים על הדחתך.
"אם זה היה נכון הייתי מקבל בעיטה בתחת, והנה, החזירו אותי לתפקידי הקודם, שהוא בכיר יותר. אני זה שביקש לפרוש מסולל-בונה. נתן פרנקל הסכים לעזוב את 'מליבו', וחבל שהוא לא עשה את זה שנה קודם".
אז איך אתה מסביר את כל השמועות על 'התפוטרות'?
"זה ענף הבנייה במיטבו. מצד אחד בוכים שהענף במצוקה בגלל צעדי הממשלה ומפסידים, מצד שני 'מפרגנים'".
אבל עובדה שממשיכים לגשת למכרזים.
"הקבלנים בוכים, אבל כשמקבלים את תוצאות המכרזים רואים שההצעות נמוכות מהערכות של נותני העבודה. בכל פעם יש ג'וקר חדש שלוקח את העבודה בכל מחיר, העיקר להתגלגל".
ענף הבנייה מתמוטט?
"אם הוא לא יתאים את עצמו לתנאי השוק, תוך הצטמצמות באמצעי הייצור, אני לא רואה שיפור במצב החברות הקבלניות. הן עומדות היום על קצה הרווחיות ויש להן עודף אמצעי ייצור. כולם מצפים להתאוששות, אבל ממה בדיוק? לדעתי חברות קבלניות יתמוטטו בזו אחר זו".
גם סולל בונה?
לא. בחברה הזו קיימת איתנות עתידית".
בוא נגיע לנושא הרגיש. למה החלטת לרוץ בבחירות?
"אני פעיל ציבורית, וכבר 15 שנה אני חבר במועצת העיר. מה זה קשור? מה ההשפעה שלי, כמנכ"ל סולל-בונה, במועצה? על מה אני כבר יכול להחליט?"
לשיכון-ובינוי יש אינטרסים בהרצליה, ואתה התמודדת שם כמספר 2 לראשות העיר.
"איזה אינטרסים? מדיניות הבנייה במרינה של הרצליה כבר לא נמצאת בידי יעל גרמן, ראש העיר, אלא בידי בית המשפט. הפרויקט שלנו, 'האי', כבר גמור".
אז אתה בעד או נגד גרמן בסוגייה הנדל"נית במרינה?
"יש פרויקט שכבר קיים. יש שתי ברירות: או שהורסים אותו, או שנותנים לו להתפתח. צריך להפוך אותו לפיל לבן?"
יש תביעה של הקבלנים, כולל שיכון-ובינוי, נגד העירי,ה בנושא.
"זו המנטרה של יעל גרמן, 'כל הקבלנים אינטרסנטים'".
אז למה לא התפטרת מתפקידך בסולל-בונה כשרצת לעירייה?
"אני אגלה לך סוד: ורדיזר היה מאוד נגד ההחלטה שלי להתמודד. לא התפטרתי כי לא מצאתי שום ניגוד אינטרסים. סולל בונה לא מעורבת היום בפרויקטים בעיר, ושיכון-עובדים, שגם היא שייכת לשיכון-ובינוי, מכרה כמעט את כל הדירות. הקבלנים כבר הפסידו שם כסף, הם בחיים לא ירוויחו שם. לא מצאתי סיבה להתפטר".
ועכשיו 'התפוטרת'.
"שטויות. היה ברור מהתחלה שאי אפשר להיות ממלא מקום ל-100 שנה. הודעתי מראש לוורדיזר שבהזדמנות הראשונה אני חוזר לתפקידי הקודם. מצב החברה טוב יותר משהיה כשנכנסתי אליה, ויעידו על כך התוצאות הכספיות. לסולל-בונה יש כיום תוכנית עבודה מסודרת, ונמצא מישהו ראוי לתפקיד. אני עוזב בלב שלם, עם תחושה גדולה של הצלחה, וחוזר למקומי הקודם בחברה".
הייבלום. "ולל בונה לא היתה משאת חיי"
מומלצים
