בדרכי לפגוש את אלוהים שמתי בושם משובח

אלוהים רבצו להם על הגב על עננים והסתכלו למטה בנועם וזמזמו להם בנוֹעַם קוֹל רַכּוֹת, מנגינות רכות רכות רכות, אני חושבת שאני לא יודעת איפה בכלל היו אלוהים, אני הסתגרתי באמבטיה ומישהו דיבר על התקדרות, לא התרחצתי כי לא היה לי כוח ולא היה מספיק זמן אז רק פתחתי את המים באמבטיה וישבתי על אדן האמבטיה ושטפתי את הפיפי ואת הטוסיק וניגבתי טוב וקצת את בתי השחי ואז שמתי קצת קרם פנים קצת קרם שיער שמתי בושם משובח ויצאתי מהאמבטיה בדרכי לפגוש את האלוהים.

לא החלפתי תיק. יש לי שני תיקים: אחד ליומיום והשני לאירועים מיוחדים, ועל אף שזה בהחלט היה אירוע מיוחד לא החלפתי תיק והלכתי לפגוש את אלוהים עם תיק היומיום שלי .

היה יום די חורפי, אבל בכל זאת השמש והעיניים שלי כל כך רגישות היה כבר ארבע אחרי הצהריים והיה ברור שעוד מעט כבר אוכל להוריד את משקפי השמש. פסעתי לי בפארק הירקון, בכביכול בנחת, עוברת את הילדים המצחקים והמשחקים, את ההורים שלהם שבעי הרצון והנחת, את הזוגות ואת הבחורות עם הבחורים עם הכלבים והייתי לגמרי לבד שם בדרכי לפגוש את אלוהים, מודעת לכך שאני משאירה אחריי בלכתי שובל של הבושם החדש והטוב. זה מאוד חשוב לשים בושם לפני שהולכים לפגוש את אלוהים! זאת עצה שאני נותנת כאן, ואני אומרת את זה מנסיון: אלוהים אוהבות.

בינתיים אלוהים רובצות להן על העננים הלבנבנים, קצת אפרפרים, ומביטות בי. אחת מהן מעשנת צינגלה ארוכה וממלמלת מלים של סוטול וחברתה אומרת "צריך לשמור על שז, שז נמצאת במקום מסוכן" והשלישית אומרת "נו אולי תקומי כבר ותתארגני, שז כבר בדרך אלינו, לא נעים," היא פונה אל הרביעית שלוגמת כוסית וודקה קטנטנה ואומרת "נו יעל אולי תקומי ותארגני קצת את הדירה" ויעל קמה ממקומה באי חשק ומתחילה לקפל את הבגדים הזרוקים.

כל זה לכבודי, כן כל זה לכבודי, לכבוד שז הזאת שפוסעת לה בפארק הירקון לא יודעת בכלל לא מודעת שכל ההכנות האלה נעשות לכבודה, בכלל לא מודעת שאלוהים הטובות יודעות שהיא בדרך אליהן ושהן מחכות לה ואפילו מתארגנות ומסתדרות לכבודה ואפילו מסתירות את בקבוק הוודקה ואת הג'ויינטים שלא יתחשק לה לשז, הן יודעות אלוהים שבשביל שז זה ממש מסוכן העניין הזה, הן בהחלט מעוניינות לשמור עליה.

"למה לא" אומרת לינדה, "אחרי הכול היא מאוד מתאמצת לעזור לעצמה למה שלא נעזור לה לעזור לעצמה." "הו יפה מאוד," אומרת ריטה–ריקה, "ממתי נהיית כזאת פלצנית אלוהימית רחומה וצודקת כמו בסיפורי הילדים" "מאז ש" נכנסת יעל לשיחה, "מאז שאנחנו בני אדם, זאת אומרת אלוהים, ורוצות לעשות טוב על סביבותינו, זוכרת? מאז שהפסקנו להיות שטן, זוכרת? מאז שאנחנו נלחמות בשטן."

טוב לריטה-ריקה אין יותר מדי מה לומר בתשובה, לאף אחת מהן אין מה להגיד, הן מסדרות את הבית, בית האלוהים, בדממה, בדומייה מוחצת, לאט לאט, קול המוסיקה פתוח ברקע מנעים בעדינות עד שלענת נשבר והיא פותחת גלי צה"ל עם זהבה בן בקולי קולות ושאר האלוהים מתמרמרות אבל מניחות לה כי צריך לתת מקום גם לאלוהים אחרות, ככה זה!

ואני כאמור לא יודעת כלום מזה, פוסעת לי בפארק הירקון, אין לי אף אחד, כולם שם בפארק עם מישהו, אני היחידה שפוסעת לבדי ואני לא יודעת למה ומה לעשות ואני לא יודעת כלום אני רק יודעת שאני בדרכי אל אלוהים ומציפה אותי תחושת טרום הקלה כזאת כמו שאת יודעת שעוד מעט תנשמי ובינתיים את עוד לא נושמת אבל עוד מעט תנשמי והגולה הזאת שרובצת לך בחזה תתפוגג ותימס, את יודעת את זה אבל בינתיים ממשיך להיות קשה ומעיק, אז ככה זה ואני לא יודעת מה לעשות אין לי מושג אני לא יודעת מה להיות אני חושבת שאני לא יודעת איך אני רוצה לחיות אני שמתי בושם והלכתי לפגוש את אלוהים ובדרך פגשתי כל מיני אנשים שנראו מאושרים והרגשתי שאני לא שייכת למין האנושי ואז המשכתי ללכת והמשכתי ללכת לאורך השביל של פארק הירקון וכמעט שהתחיל להיות חושך כבר לאט לאט וחבורה של בחורים ובחורות ישבו שם עם גיטרה ושרו ואחד הבחורים הזמין אותי להצטרף, כל הבחורים שם היו שמנמנים על גבול השמנים ככה זה היה, אני חייכתי והנעתי בראשי לשלילה והמשכתי ללכת.

ידעתי שבסוף אגיע אל בית האלוהים, ידעתי שמצד ימין שלי יש את אכסניית הנוער בני דן שיש שם כל מיני אנשים מחוץ לארץ והמשכתי ללכת ועברתי את בית דניאל ושמעתי אותם שרים כל מיני שירים מהסידור ובאותו הרגע "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים" ולבי התכווץ בתוכי (על אף שאסור להגיד 'לבי התכווץ בתוכי' כי זה כל כך בנאלי ונעשה בזה שימוש רב כל כך עד שזה לא מזיז יותר לאף אחד ובטח לא לקוראי ואוהבי ספרות), המשכתי ללכת, הלכתי הלכתי הלכתי והנה עוד מעט ואני מגיעה אל מעגן הסירות של מנחם, "הכי טוב לשוט עם מנחם" מכריז השלט וזה בהחלט שלט מנחם, אבל מה שקורה זה שמנחם לא שם והמעגן סגור ואין אף אחד שיכול לתת לי סירה.

בינתיים כבר השתררה חשיכה גמורה על הפארק, ממרחק התנוצצו אורות פנסי רחוב, אבל כאן חושך כמעט מוחלט, רק כמה אצנים או אנשים שעושים הליכות מהירות חולפים על פניי באימוניות, צללים כהים אל תוך הלילה. אני גונבת סירה, אני משאירה חמישים ש"ח דבוקים לחלון הצריף של מנחם עם ציילוטייפ שהכנתי מראש נכנסת לסירה וחותרת במורד הפלג. פתאום סערה, כן, סערה בפארק הירקון. אני מאבדת שליטה, המשוטים מסרבים לי, השרירים שלי משתרגים באון כשאני נאבקת ברוחות הפראיות, הסירה מיטלטלת, הסיבובים ובמצולות ובמצוקות ואני נכנעת, מרפה מהמשוטים ומניחה לסירה להוליך אותי לאן שתבחר, אם ברצונה להוליך אותי אל שאול תחתיות יהי כך, אין מה לעשות, ככה זה ואין מה לעשות, יהי אשר יהי, שאול דומה או צפון ציה, מה שיהיה יהיה, אני לא יודעת יותר מה אני יכולה לעשות, ראשי מסתחרר לבי מנתר שפתיי יבשות תוך פי יבש הכוס שלי מתכווץ חור התחת שלי נפער ונסגר אני כולי מכווצת בעיקר באזור המותניים והשכמות עד שפתאום – רגיעה.

הסירה מוּבלת ביד רכה אך נחרצת של בלונדינית נוסח מרילין מונרו וקולה הרך פונה אלי באנגלית ומפציר בי שאושיט לה יד על מנת שתעזור לי לצאת מהסירה. ידה של מרילין מושטת אלי, אני מושיטה לה את ידי וכשהיא אוחזת בה אני מופתעת למצוא את ידה מחוספסת ונוקשה וחזקה, היא מושכת אותי אליה בכוח ואז מחבקת אותי ומנשקת אותי נשיקה לחה על שפתיי: "הפי בירז'דיי טוּ יוּ" היא שרה אלי בקול רך, "הפי בירז'דיי טו יו, הפי בירז'דיי דיר שז, הפי בירז'דיי טו יו." שוב היא מנשקת אותי נשיקה לחה וידה המחוספסת הגברית נשלחת אל מתחת לחולצתי וחופנת את שדִי ומעסה אותה בעדינות.

זהו! אני לא יכולה יותר! אני יודעת שמתבקש שאני אגיד לה 'אבל זה לא יום הולדתי', מתבקש שאשאל אותה 'מי את לעזאזל', אבל אני פשוט לא יכולהמענייןאותיכלוםואנילאיכולהיותר אני מתנפלת עליה והיא מתנפלת עליי אנחנו נרטבות ומרטיבות אחת את השנייה שם על גדת הנהר ואני מצמחת לי בבת אחת זין בינוני בגודלו ומזיינת אותה בעדינות אבל בתקיפות בעמידה כשהיא בגבה אלי, אחר כך אחרי שאנחנו גומרות, כמעט ביחד, אבל לא ממש, אני מנשקת אותה עוד אני מכניסה את האצבעות שלי לחור שלה ואחר כך מוצצת את האצבעות שלי אני מכניסה את האצבעות שלי לחור שלי ומניחה לה למצוץ את האצבעות שלי אני לא עומדת בזה יותר הזין שלי גדל שוב ואני שוב מזיינת אותה היא כל כך מתוקה מרילין מונרו כל הסיפורים שסופרו עליה נכונים עד תומם, פשוט כך, היא מדהימה, היא אלילה, ריח פיה מתוק כמו סוכריה, כולה ניחוחות, הכוס שלה מריח כמו פרפומריה, החור של התחת שלה ענוג ומתוק, היא פשוט כולה מטעמים, הפטמות שלה זקופות ונעתרות, בובת בובונים היא מרילין מונרו הזאת ואומרים שהיא חלק מהאלוהים, חלק מהגוף האלוהי.

אחרי שאנחנו מתנשקות אינסוף ואני לא מבינה מה מרילין בחרה דווקא אִתִי, אני הרי רחוקה מלהיות פצצת סקס אם להתבטא בלשון המעטה, אחרי זה היא באה אלי, היא אומרת לי "אף פעם אני לא רוצה להיפרד ממך שז, את שלי ואני שלך." "אבל את אלוהים," אני אומרת לה. "אני מבולבלת," אני אומרת לה. היא מחייכת אלי את חיוכה המתוק ולפני שאני אקח אותה בזרועותיי ואזיין אותה שוב, מה שממש בא לי לעשות, היא לוקחת אותי בזרועותיה המוצקות, מרימה אותי על ידיה ונושאת אותי כאילו הייתי ילדה קטנה בזרועותיה השריריות. וזאת עלי לציין: אני לא בדיוק אשה קטנה. אני בכלל לא קטנה. גובהי מטר שבעים ושלושה ס"מ אני שוקלת ששים וששה קילו וזה בזמנים שאני לא עולה במשקל שאז אני יכולה להגיע עד שבעים ואפילו יותר אבל עכשיו אני בתקופה הרזה שלי אז בואו נאמר שאני שוקלת ששים וששה קילו זה לא דבר של מה בכך להרים אותי, אבל מרילין עושה את זה בלי שום מאמץ, והיא נושאת אותי כברת דרך, הולכת והולכת בלי להתנשף ואני מתחילה להרגיש כל כך נינוחה ובטוחה שתוך כדי הליכה אני יונקת משדיה, אני מרגישה הכי רגועה בעולם ואז היא נעמדת בפתח דלת ומצלצלת בפעמון. הדלת נפתחת. היא מורידה אותי מזרועותיה, אומרת "ניפגש בקרוב," ונעלמת.

ענת ויעל וריטה-ריקה ולינדה, כולן מקבלות את פניי. הבית מסודר, רק ריח עמום של ג'ויינט נשאר באויר. אני כורעת על ברכיי, אני רוכנת על השטיח הקטן שהוכן לדעתי במיוחד למטרה זאת. פני האלוהים, פניהן של כל האלוהים, קורנות כשאני מרימה את ראשי והעיניים של אחדות מהן עמומות.

כל הלילה אנחנו יושבות ומדברות ומשחקות קלפים. בשעה מאוחרת יותר אנחנו מתחילות להשתטות ולשחק משחקי ילדים כמו פרה עיוורת. לזכותן ייאמר שכל הלילה הן מתאפקות ולא מעשנות ג'ויינטים ולא שותות אלכוהול, כולנו שותות תה צמחים עם סוכרזית, יש גם סלט חסה נהדר עם עגבניות שרי מתובל היטב אבל לא שמן מדי וזה ממש נפלא, אני חושבת שסך הכול ביליתי לילה נהדר עם האלוהים ואז עם הזריחה מרילין באה לקחת אותי.

שוב היא נושאת אותי בזרועותיה החסונות ומנשקת אותי נשיקות צרפתיות ומניחה לי לינוק משדיה, אבל כשאנחנו מגיעות לסירה וכבר עומד לי, עומד לי קשה, ואני חייבת כבר לדחוף לתוכה משהו היא לא מוכנה, אצבע או זין או בננה או את הכוס שלי, היא לא מוכנה. "גם אני אלוהים," היא אומרת לי באנגלית בחיוכה המסתורי, "כולנו אלוהים." היא מושיבה אותי בעדינות על מושב הסירה, מניחה את המשוטים בכפות ידיי ונעלמת.

באפלולית השחר אני מתחילה לחתור לכיוון ממנו נדמה לי שהגעתי, אולי באמת הגעתי מהכיוון הזה, אני לא יודעת, אני כבר לא יודעת כלום. ביליתי לילה במחיצת האלוהים ויש להניח שחזרתי שונה, בטוח שחזרתי חרמנית יותר משהייתי.

כשאני מגיעה למעגן הסירות אני קושרת את הסירה ויוצאת ממנה. הפארק ריק מאדם, אף אחד עוד לא התעורר. אני עושה את כל הדרך לביתי בדומייה, מארחת לעצמי חברה, העצמי שלי מארח לעצמי חברה, ופתאום אני מתחילה להרגיש שקט כזה.

אני מגיעה הביתה, חושבת על מרילין ומאוננת עד טירוף הנשמה. אחר כך אני הולכת לסלון וקוראת קצת עיתוני נשים ומחפשת במקרר מחפשת בארונות אם יש עוגה או משהו מוחבא באיזשהו מקום לשבור קצת את הדיאטה.

שז זכתה לתואר "יקירת הקהילה הגאה" לשנת 2004, בתחום הספרות. לראיון מורחב עם היוצרת, לחצו כאן .