מילה של גבר

הבוקר-צהריים של מריאנו אידלמן נפתח מול חוף ימה של הרצליה, במסעדה על קו החוף. הוא ירד על שקשוקה טריפוליטאית, ובין הביסים בחן את הבנות שחלפו בסביבה. כשקבוצת צעירות מהדסות בבגדי ים מינימליסטיים הגיחה פתאום, שיחרר סוג של התפעלות-השתאות גברית על כמה כיף שבראו את האשה-אשה.

קשה להסביר את המימיקות המצחיקות שלו. צריך לשבת מולו כדי להבין. משהו בסגנון שלו מזכיר את לואי דה-פינס. "כאן אף אחד לא עובד, אני אומר לך", הוא מודיע. קל לו לברוח לכחול העמוק הזה, שנשקף מהחלון, והוא מודה שלא נוח לו עם העובדה שצריך לדבר עכשיו רק עליו. "קשה לי לדבר על עצמי. ככה חינכו אותי. אנחנו, בני האדם, פקעת של רגשות. מה לעשות?".

מריאנו, עושה רושם, מעדיף את הצנעה. העובדה שבארכיון כמעט אין ראיונות יחיד איתו מבססת את הרושם הזה. גם אחרי ההצלחה של "ארץ נהדרת", הוא מתקשה להסתגל למעמד החדש. "זה עדיין מוזר לי שאני נכנס לאנשים לסלון", הוא מסביר. "אנשים יושבים בתחתונים בסלון ופתאום מופיע להם אחד, מריאנו. אני מקווה שאני עושה את זה בסדר".

הכדור הוא הכל

אצל מריאנו אין תופים, אין מחולות ואין צילצולים. יש חיים ואת החיים חיים, ורצוי טוב ובהומור. הנה ממש עכשיו ימלאו לו 30, ולכבוד המאורע הוא מתכוון להתפנק עם אהבה ישנה שלו ולהרחיק עד פורטוגל. "יצא ככה שזו מין מתנה לגיל 30, לנסוע לאליפות אירופה בכדורגל ולראות שם שני משחקים", הוא מתלהב. "אף פעם לא ראיתי כדורגל במגרש באירופה, עם האווירה האירופית. הייתי פעם אחת בארגנטינה, ושם זה היה עצום. זאת היתה חוויה. זה הדבר האמיתי".

מה הקשר בין כדורגל לבדרן כמוך?

"הכדורגל היה שם לפני זה. אולי משם בא לי הרצון לשחק. התחלתי לשחק בגיל שמונה בקבוצת הילדים של 'מכבי נתניה', והייתי לא רע בכלל. אבל, הייתי כנראה גם קצת חוצפן, ולא היתה לי מספיק פרוטקציה כדי לשחק. השילוב הזה לא ממש עזר לי. אז יום אחד חזרתי מהאימון ואמרתי די, המאמן לא נותן לי לשחק, אז למה לי ללכת? אבל אני משחק טוב".

אז החלום שלך בעצם היה להיות כדורגלן?

"כן. החלום הזה של להיות כדורגלן נשאר לי דווקא עד גיל מאוחר. חייתי בפנטזיה שאולי, אולי, אולי, אם לא ילך הקלף, ואם לא תלך ההופעה שלנו הרי לא ידענו אז שזה יצליח. בסך הכל עשינו את מה שהרגשנו שמצחיק אותנו. ניסיתי פעם אחת לשחק בליגה ג', בבית"ר טוברוק, אבל זה לא הלך. אחרי האימון הראשון נפלה לי ארונית כבדה על הרגל, והרבה זמן לא יכולתי לשחק".

והיום?

"אני משחק הרבה כדורגל בזמן הפנוי שלי. אפשר לצעוק, אתה רץ, אתה זז, אתה עושה משהו עם הגוף שלך. חדר כושר אני לא סובל. זה קטן וצפוף כזה, למרות שיש עכשיו חדרי כושר שיכולים להכיל אלף אנשים במכה אחת. עדיין זה לא זה".

יש גם מלא חתיכות.

"אני אלך לים ואראה אותן. פה הן לא מזיעות. ואני אראה אותן בדיוק כמו שאני רוצה, עם בגדי ים ולא עם כל מיני חותלות".

אתה מקלל בכדורגל?

"כשאני משחק, אני מאוד מנסה להיות מרוכז במשחק ולהתמסר - תרתי משמע. גם לי יש את הגבול הזה, שבו אני פתאום אלים מילולית. אבל אני משתדל שלא. אני משתדל לבוא וליהנות, לשחק ולעשות כל דבר שהקבוצה שלי תנצח. אני משחק פעמיים שלוש בשבוע. פעם בשבוע עם הוותיקים של נתניה, אבל זה סתם כדי להרגיש ככה שאני רץ על הדשא. ויש גם הרבה קט-רגל".

זיקפה תמידית

בנוסף לכדורגל צבר מריאנו באחרונה גם הרבה שעות קריקט, לאחר שהשתתף בסרטו של אבי נשר "סוף העולם שמאלה", שיוצא עכשיו לאקרנים. הסרט מגולל את סיפורם של מרוקאים והודים, ששוכנו יחד בשנות ה-60 בעיירה דרומית. משחק הקריקט האנגלי עובר אדפטציה צפון-אפריקאית מדברית, ומביא הרבה תקווה לתושבים. למרוקאים בסרט קשה לבטא את שמו של "המשחק המשוגע הזה", שהביאו ההודים לעיירה. מריאנו נושא בסרט נאום חוצב להבות על "הטריקט", שבעקבותיו קיבלו ההודים מכתב מהשגרירות שבישר על בואה לעיירה של משלחת אנגלית למשחק אחווה.

מריאנו מגלם בסרט את משה, מתבגר, שרוב הזמן יש לו זיקפה. המצב גורם לו מבוכה רבה, וליקוי בתיפקודו כעוזר הבעלים (ישראל קטורזה) של הקיוסק המקומי. משה דבק בפנטזיות, ובטוח שיתחתן עם ניקול (נטע גרטי), הפצצה של העיירה. אבל היא, לדבריו, "עוד לא יודעת את זה".

אז מה, הסתדרת עם זה שכל הזמן יש לך זיקפה?

"בסך הכל כן. היה לי שם איזה גרב, מין ספוג כזה. נראה לי שיכלה להיות לי בעיה אם זה היה באמת שלי. היה לי קשה להתרכז, אבל בסך הכל היה לי כיף לעבוד בהפקה הזאת. ישנו תקופה מסוימת בשטח, בדרום, כדי שלא יהיה מצב של לקום בשלוש בבוקר כדי להגיע לסט. ואבי היה כל כך רגיש עם השחקנים שלו. כולם אנשים שנעים לעבוד איתם".

זו התנסות ראשונה שלך בתפקיד מרכזי בקולנוע. רואים אותך כל הסרט.

"בגיל 15 השתתפתי בפעם הראשונה בסרט אמריקאי, שקראו לו 'הסמוראי האמריקאי'. דיברתי שם אנגלית, ואין לי בגרות. וחוץ מזה, לאחרונה השתתפתי בסרטו של שי כנות 'אהבה קולומביאנית', לצידם של אסי כהן, שמיל בן ארי, מילי אביטל, ניר לוי, עינת וייצמן ועוד. עשיתי שם תפקיד קטן אבל מצחיק של רב ש"סניק צעיר, שמחתן אנשים ורוב הזמן מעשן ג'וינטים".

אז מה, עכשיו אתה עומד להיות שחקן קולנוע?

"לא. אני מנסה דברים. אפשר גם תיאטרון. אני גם בודק בקטן. זה לא שפתאום נכנסתי לאיזה תפקיד ראשי. אני בודק מי זה, מה זה, איך זה".

אתה מצליח להצחיק את עצמך כמו שאתה מצחיק את הקהל ב"סוף העולם"?

"לא יודע. אני די מבסוט מאיך שיצאתי. יש מקום לשיפור. אני שחקן, ואם הטקסט הוא קומי, אז יוצא שאני מצחיק. אני, בכל אופן, מתייחס לזה בשיא הרצינות. וזה שזה יצא מצחיק - אשרי".

איך הכל התחיל?

"כשלא הלך לי עם הכדורגל, הייתי די היפראקטיבי וזז טוב. הייתי חייב לזוז. היתה איתי ילדה בכיתה שלמדה ב'בוסתן' (בי"ס לאמנויות בנתניה) עוד לפני שאני ידעתי מה זה. היא התחילה להופיע בטלוויזיה בתוכניות ילדים. אמרתי לעצמי, 'אם היא יכולה גם אני יכול, לא?' כאילו, מה הקטע פה? ואז אבא שלי רשם אותי ל'בוסתן', אחרי שהמנהל היה צריך לשלוף אותי ממגרש הכדורגל.

"אחרי חודש לימודים הופעתי בפעם הראשונה בטלוויזיה באיזה קטע קטן של ילדי בוסתן. יום אחרי ששידרו את זה חזרתי לבית ספר 'איתמר', שבו למדתי, וילדים מהכיתה שלי הרימו אותי בהתלהבות על הכתפיים וצעקו 'יש, יש, יש מישהו מנתניה בטלוויזיה'. זה היה משעשע מאוד. למזלי, זה לא עלה לי לראש. לא הייתי איזה ילד פלא, הכל קרה בהבלחות קטנות".

אתה עדיין אוהב את נתניה?

"אני אוהב את נתניה מאוד. אני הרבה בעיר. קופץ להורים לאכול. משחק בנתניה כדורגל. מדי פעם הולך לשוק, ואוכל במסעדה טריפוליטאית טובה. יש הרבה טריפוליטאים בנתניה, אבל לא רק. יש שם מכל דבר. יש שם טיפוסים מאוד מאוד מצחיקים. זו עיר מצחיקה".

שניים ותמיד ביחד

עשר שנים שאלי פיניש ומריאנו ביחד. לטלוויזיה הגיחו השניים לראשונה בפינה אצל דודו טופז, והשאר היסטוריה. הם העלו למעלה מאלף הופעות ומופע הבידור שלהם, "עוברים את הצחוק", רץ במשך חמש שנים. ועכשיו הם רצים עם "אלי ומריאנו". בדרך היו גם "אחלה סרט", "הדרבי הגדול" שירד אחרי פרק אחד, הופעות בפסטיגל, והמון המון דמויות: אלי הנרקומן ומריאנו השוטר האהבל, אלי התקליטן ומריאנו חתן בר-מצווה. אלי הערס ומריאנו תיירת בריטית בלונדית. אלי ומריאנו הם בני משפחת נעים. אלי ומריאנו אצנים מרוקאים וחירשים-אילמים מול הטלוויזיה. והחל מהשבוע הם בפרסומת מדליקה לרשות הדואר. אבל השוס הגדול היה ב"ארץ נהדרת": אלי בתפקיד הנשיא קצב, ומריאנו כשאול מופז (הגבר-גבר), רודריגו, החזאי הלטיני, ומרגול.

אתה ואלי מכירים מתיכון "שרת". שם התחיל הרומן ביניכם?

"היינו באותה כיתה, והיו לנו בכיתה אנשים מאוד מצחיקים. אנחנו לא היינו המצחיקנים. פשוט אנחנו צוחקים טוב, כי כשאנחנו צוחקים זה מכל הלב. אחר כך היינו ביחד בצוות בידור של מלון 'בלו ביי' בנתניה, שכבר נסגר בינתיים. אבל אז הופיעו בו כל האמנים הכי גדולים בארץ. אלי כל הזמן היה שם, עושה הופעות, הפעלות. אני הייתי בא ביום שישי ומופיע".

את ההופעה הראשונה שלהם אלי ומריאנו לא טרחו לכתוב. "לא כתבנו אותה אף פעם", הוא מתוודה. "פשוט עשינו כל הזמן מערכונים בבית ספר, עוד לפני הצבא. נכנסנו לצבא, ומה שהחזיק אותנו זה שידענו שאנחנו יוצאים בשבתות והולכים להופיע בקאמל. הופיעו שם אז גם אורנה בנאי, אייל קיציס ורועי לוי".

"לשתי הנקודות הנראות האלה, אלי ומריאנו", הוא אומר, "יש צלע מחברת בלתי נראית - אסף שלמון. בזמן האחרון זה גם דוד ליפשיץ, כך שאנחנו כבר מרובע. הם שמים לנו את המילים בפה, ואנחנו נקרעים מצחוק כשאנחנו מקבלים מהם את הטקסטים. אורי הריס הוא המנהל האישי שלנו, וגם לו מגיעה תודה ענקית".

בזמן האחרון הזוגיות שלך ושל אלי הולכת יפה גם בנפרד. בדיוק כשאלי התחיל את "אלי נגד העולם" בערוץ "ביפ", אתה התחלת להצטלם לסרט. מה זה עושה לכם?

"זה מצוין. נראה לי שזה מפרה את שנינו ומחזק את הצמד. אנחנו ממשיכים לעבוד ביחד, כשכל אחד במקביל ממשיך לעשות דברים של עצמו. אלי עכשיו עובד על דיסק, וגם נכנס לסידרה בטלוויזיה".

אלי אמר פעם שהוא כזה קיטשי, שכשהוא עושה אהבה הוא דואג למוסיקת רקע. גם אתה?

"אני אומנם פריק של מוסיקה. מישהו בא אלי הביתה, אני מושיב אותו לשתות וישר מתקלט לו. אבל, אני אוהב לשמוע אותן גונחות. זו המוסיקה הכי יפה בעולם. צריך להיכנס לקצב".

"אני שחקן"

אם יש משהו שמעציב את מריאנו זה "כשמישהו סובל ולא מגיע לו לסבול". אחר כך הוא מספר בקצרה שאמו נפטרה מסרטן כשהיה בן 13. גם אימא של אלי. "זאת מחלה רעה מאוד", הוא אומר, "רעה מאוד".

לאחרונה ביקרו השניים בבית חולים. בהפסקת סיגרייה התקרבה נערה יפה בת 17 למריאנו ואמרה לו: "לפני שלוש שנים הייתי חולה במחלה, ואתם באתם לבקר אותי. ישבתם על המיטה שלי וקרעתם אותי מצחוק". "לא זזנו מהמיטה שלה", הוא נזכר בהתרגשות. "ועכשיו, היא בת 17 והיא חיה, והיא עם שיער ארוך. חזרתי הביתה וחשבתי עליה הרבה הרבה".

מי הכי מצחיק אותך?

"אבא שלי. ההומור שלו, שהוא הומור חכם, קורע אותי מצחוק".

העובדה שעשית את גבר-גבר מופז, אומרת שאתה מחובר לפוליטיקה?

"לא מבין כלום. שום דבר, עד כדי כך שזה מעציב אותי. כי אני לא מבין מי הקבוצות, וקשה לי להתחבר למשחק. אני מעדיף לפתוח ספורט".

יש לך חברה?

"לא. וגם אם היתה, לא חושב שהייתם רואים אותה".

חשבת שתהיה קומיקאי?

"אני לא חושב שאני קומיקאי. אני שחקן. זה מה שאני יודע. זה מה שלמדתי. אם הטקסט מצחיק, אז זה יוצא מצחיק. ואם הטקסט דרמטי, אז אני יוצא דרמטי".

אז בעצם אתה לא רואה את הכישרון שלך?

"נכון, כי אני על הבמה באותו זמן. הייתי מת לראות את זה".

פעם מישהו אמר שבכל אדם שמצחיק את הבריות יש יסוד עצוב. גם בך יש כזה?

"כמו כל בן אדם, אנחנו לא צוחקים כל הזמן. כל אחד עובר דברים בחיים שלו. אין בן אדם שעבר את החיים רק בסבבה, ואם יש כזה אז לבריאות".

מחליף צבעים

מריאנו על הדמויות שהוא אוהב:

האינדיאני - זאת דמות צבעונית שגם אפשר לעשות איתה פרצוף רציני. אינדיאנים זה עם שמאוד מחובר לטבע. אני מחובר חזק לטכנולוגיה והחיבור לטבע כבר אבד לי.

רודריגו - היה לי מאוד קל להיכנס לדמות, כי הספרדית כבר שגורה בפי והיתה לי הזדמנות להשתעשע, לדבר קצת, להתאמן על השפה ולגלגל אותה על הלשון. אני אוהב לרקוד, ואם אפשר לשלב את זה עם ספרדית, אז למה לא.

שאול מופז - בפעם הראשונה שעשיתי אותו, עצמתי את העיניים לשעה, פתחתי אותן וחוץ מהעיניים, שאני יודע שהן שלי, הכל היה מופז. הייתי צריך להיות רגוע ומחושב וזה עזר לי למצוא את האמצע. הקרדיט על הדמות הזאת מגיע קודם כל למאפרות רינת, ליאת ומיכל, שעשו עבודה מדהימה. אם מופז צחק איתי, אז זכיתי, ואם לא, אני אנסה להשתפר.