שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    טראומה לטף

    והשבוע ב"רק ספרים טובים": סיפור שריפתם של שני ילדים, שהפכו משום מה לאייקון תרבותי. אריאנה מלמד על "מקס ומוריץ", מסיפורי הילדים הראשונים שהקריאו לה, ושהפך לסיוט שלא נגמר

    תמונת הסיום של "מקס ומוריץ", יצירתו הנודעת של המאייר-החרזן וילהלם בוש, מזמנת את כל קורבנותיהם של התעלולנים יחד ומובעת בה הסכמה טוטאלית, חד-משמעית ונחרצת בזכות גזר דין מוות שהוטל על הילדים בשל תעלוליהם. יש משהו מטריד בתמונה הזאת. גם האלמנה, גם המורה הזקן, גם האיכר, גם האופה – כל הכפר שם, מחוזק באיזו עליצות בווארית משונה לכבוד מות השניים. וכל הכפר מסכים שזה עונש ראוי לילדים, שהושת עליהם בגלל תעלולים לא ממש תמימים, אבל גם לא כאלה שגרמו למישהו נזק פיזי. מה היה לנו שם, בעצם? קצת אבק שריפה במקטרת של המורה, ארבעה אווזים מפוטמים שנגנבו, חייט שמעד אל תוך הנהר ונמשה משם שלם לגמרי? זו העילה לעונש מוות?

     

    כל תרגילי הנאורות שאדם מבצע בינו לבין עצמו, לא משחררים אותו מפני עריצות הזכרון. בזכרוני יש שיר אחר, לא מחורז, של ברטולט ברכט. השיר נכתב ב-1948 והוא קרוי "לפני שמונה שנים". הנה השיר:

     

    כאן היה זמן

     

    כשהכל היה שונה

     

    אשת השוחט יודעת זאת.

     

    לדוור הליכה זקופה מדי.

     

    ומה עשה החשמלאי?"

     

    זה הכל: וזה רק "בראש שלי". נחזור לעובדות היבשות.

     

    בשעתו קראו לכך "פדגוגיה שחורה". הכוונה היתה למאמצים מרוכזים לחנך ילדים קטנים מאד – פעוטות בני שנתיים-שלוש - לציות, נימוסים טובים והרכנת

    ראש בפני ציוויים חברתיים באמצעות הפחדה. שני טקסטים מופתיים שרדו בשיני הזמן, והראשון בהם הוא "יהושע הפרוע" של הדוקטור הופמן, רופא שנתקל בלא מעט ילדים מבוהלים בקליניקה שלו, וחשב שאין די ספרים טובים לבנו בן ה-3, ולכן כתב את עלילותיהם של כמה ילדים "אקזמפלריים" שהתנהגו לא יפה ובאו על עונשם. יהושע הפרוע לא אכל מרק? הוא נהייה רזה ומת. פאולינה הקטנה שיחקה בגפרורים? היא בערה עד כלות ומתה. ילד המרה את פי אימו ושיחק במספריים? אצבעותיו נקטעו ודם רב זב מהם. כך נולד רב מכר ענק בגרמניה.

     

    צרות טובות?

     

    כשוילהלם בוש אייר וחרז את "מקס ומוריץ" שלו בשנת 1865, היה לפניו הדגם המשכנע של "יהושע הפרוע" שכבר האהיב את עצמו על קוראים רבים מאוד. אני רוצה לטעון כאן טענה שאין לה אישוש מדעי: רוב האוהבים היו הורים, והם אכן האמינו ביתרונותיה של הפדגוגיה השחורה, במיוחד אם היא מלווה בחרוזים. החידוש היחיד ב"מקס ומוריץ" הוא קיומם של שני תעלולנים, אם כי הם לא נבדלים זה מזה במאומה – אין ביניהם דיאלוג שמעיד על דפוסי אישיות שונים, אין להם קולות מובחנים, והם מצויירים פחות או יותר כתאומים זהים.

     

    בשנת 1865 ראה אור ספר ילדים מופתי אחר: "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קארול. מי שמעוניין בבדיקה מהירה של הבדלי-תרבות בין ספרות הילדים הגרמנית לזו האנגלית, יואיל נא לעיין בשניים ולמצוא את המשותף. אין משותף. אליס של קארול היא ילדה עצמאית ודעתנית שהמחבר רוחש לה כבוד אינסופי. מקס ומוריץ הם צרה צרורה שהמחבר חייב להיפטר ממנה.

     

    אז מדובר במקרה, תאמרו. אינני חוקרת של ספרות ילדים וגם לא של התרבות הגרמנית לדורותיה, אבל לא מוכרים לי סיפורים מחורזים על שריפתם של שני ילדים שגם הפכו לרבי מכר באנגליה, וגם נתקעו בה כאייקון תרבותי שווה לכל נפש.

     

    "מקס ומוריץ" היה אחד מסיפורי הילדים הראשונים שהקריאו לי, במקור הגרמני. אמי עשתה זאת מפני שאמא שלה עשתה זאת וסבתא שלה לפניה, כפי שהיה נהוג במליוני בתים דוברי גרמנית על פני שרשרת דורות שנמשכת עד היום הזה. מה שהשתנה הוא אופן הקריאה מסביב לסיפור, אם תרצו – הנראטיב התרבותי שמלווה אותו.

     

    כל עוד האמינו ב"פדגוגיה שחורה" – ובגרמניה האמינו בה בכל לב עד ימי ילדותה של אמי, שהיו מלווים באינספור מצוות "אל תעשה כי אם תעשה תיענש בכוח" – איש לא עירער על תפקידו החינוכי העילאי של הקובץ הזה. כששמועות על נפשו הרכה של הילד חילחלו אל תוך תרבות שדגלה בציות עיוור לסמכות, החל דיון על השאלה, אם יש לקרוא את היצירה לילדים רכים לפני השינה או לא: השוללים היו תמיד מיעוט מבוטל. במיוחד הללו שטענו כי היצירה תורמת לברוטליזציה של עולם הילד.

     

    בינתיים, וילהלם בוש הפך לאייקון תרבותי מוביל בגרמניה. אם תשאלו את בני ארצו מי המציא את הקומיקס, התשובה תהייה שבוש המציא והאמריקנים רק חיקו. אם תשאלו - האם לא קרה שילדים גרמנים נבהלו עד עמקי נשמתם מן הסיפור הזה, לא תקבלו תשובות מוסמכות.

     

    סיוט הלילה שלי 

     

    מי שסתם את הגולל על הויכוח אודות יתרונותיו המוסריים והטקטיים של הטקסט, או חסרונותיו, היה פסיכולוג הילדים הנודע ברונו בטלהיים, בספרו על ייעדן ושימושיהן של אגדות. רוב האגדות הקלאסיות כוללות אלמנטים קודרים, מעוררי חלחלה, מאיימים. יש בהן לא רק דרקונים אלא גם אמהות מרשעות, הורים נוטשים, רעב ועוני. והנה, טען בטלהיים, עדיין הן חביבות מאוד על הטף, מפני שהטף זקוק לאפשרות להתיירא מעט, כי היראה היא חלק מחיינו, והאגדות מאפשרות לחוות פחדים אוניברסליים וגם להתמודד איתם באמצעות הידיעה ש"זה לא באמת, רק בכאילו".

     

    עד כמה אוניברסלי מנגנון-הכאילו המצוי במוחו של פעוט, עד כמה חדה וברורה ההבחנה בין דמיון לבין מציאות בשנים הראשונות לחיינו? האם יש להוסיף לתוכה אלמנטים מבהילים או שיש להימנע מהם? האם העובדה שברונו בטלהיים התעלל בילדים פגועים שהיו נתונים לחסותו במוסד שניהל, האם העובדה ששיקר וייפה את קורות חיייו לבלי הכר כדי לזכות באיצטלה מדעית – עובדות שנחשפו בביוגרפיה מראשית שנות התשעים – יש בהן כדי לשפוך אור חדש על יחסו לטף, על הגותו ועל מחקריו?

     

    המחשבה הרווחת בקרב קוראים נאורים וליברליים שעברו דרך בטלהיים היא, ש"מקס ומוריץ" הוא טקסט ראוי לפעוטות. אני מבקשת להישאר כאן בדעת מיעוט. ילדים בגיל הקריאה העצמית, ילדים שהחיץ בין מציאות לבין דמיון במוחותיהם מחוזק ומוצק, יכולים לקרוא ולצחוק. פעוטות? אינני יודעת.

     

    במקרה שלי, מדובר בטראומה. כן, עד היום אני יודעת לדקלם את החרוזים בעליצות המתבקשת מן המשקל המושלם שלהם (פנטמטר יאמבי), כמובן בגרמנית. אבל ימים ספורים לפני שעלינו ארצה הזדמנה לעירנו בארץ-שם להקת תיאטרון ממזרח גרמניה שהעלתה את היצירה כמחזה, והורי סברו שמן הראוי שאצפה בה. הייתי כמעט בת שלוש, ועל פי הציוצים שהשמעתי – בוגרת משנותי. כשמקס ומוריץ הוכנסו לתנור שעל הבמה, הציוצים הפכו לצרחה מקפיאת דם. עד היום, לעתים, השניים הללו – על חיוכיהם האויליים והתלתל היחיד שלהם – פוקדים אותי בסיוטי לילה. וכן, הם עדיין מדברים אלי בגרמנית ומתחננים על נפשם, והכפר כולו עומד וצוהל כשהם מובלים אל מותם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים