פרופ' רפאל מלאך

השיטה המקובלת לחקר המוח היא הצגת תמונה ובדיקה באמצעות מכשיר הדמיית מוח (MRI), את פעילות המוח. מלאך סובר שהשיטה הזו אינה טבעית משום שאדם לא נחשף לתמונות בודדות ונפרדות אלא לרצף חי של תמונות. לכן החליט לבדוק את פעילות המוח תוך כדי צפייה בסרט.

בתחילת המחקר חשבו החוקרים שהתוצאות שיתקבלו יצרו בלגן גדול. שכל נבדק יגיב באופן שונה בגלל שסרט, בניגוד לתמונות בודדות, עשיר מאוד בגירויים. להפתעתם הם גילו מספר דברים חדשים:

1. רוב המוחות מגיבים באופן דומה לגירויים בסרט.

2. הסנכרון בתגובות המוח של הצופים מתרחש באזורים מסוימים במוח. ישנם מקומות שהתגובה שנצפתה בהם לגירויי הסרט הייתה שונה מאדם לאדם. האזורים שאינם מסונכרנים הם אזורים שלפי מחקרים שונים, קשורים בייצוג של העצמי (מעריכים שהם אחראיים על מודעות, דמיון וכו').

3. בזמן הקרנת פרצופי הדמויות על המסך, נמצאה רמת פעילות גבוה באזור שמחקרים מעריכים שהוא אחראי על זיהוי פרצופים.

4. בזמן שבסרט מוצגות תמונות של מרחבי מחיה כמו רחובות ובתים, מגיב האזור שנתפס כאחראי על יכולת הניווט.

5. תוצאה שהפתיעה את החוקרים הייתה תגובה משותפת לנבדקים רבים באזור במוח שאחראי למישוש. רוב התגובות הופיעו באזורים האחראים על הראיה, לכן תגובה באזור המישוש הייתה תמוהה. החוקרים בדקו אלו סצינות בסרט עוררו את התגובות האלו ומצאו שבזמן שהשחקנים מבצעים תנועות ידיים עדינות כמו זריקת חבל, זריקת מטבע או פרוק נשק, הצופים הגיבו באזור שאחראי על מישוש.

בעקבות התגלית שרוב האנשים מגיבים באופן דומה לגירויים מסוימים, ניתן לנבא תגובות של אדם לגירוי מסוים על סמך תגובה שנמדדה מראש אצל אדם אחר. פרופ' מלאך סבור שבתעשיית הקולנוע עשויים לאמץ את המחקר כדי לבדוק סרטים על אנשים מראש ולחזות אלו תגובות הם יעוררו. בנוסף הוא מאמין שבאמצעות הקרנת סרט ניתן יהיה לבדוק אנשים שיש להם בעיה בתפקוד המוח ע"י בדיקה של האזורים שלא מגיבים לאותם גירויים כמו רוב האנשים.