שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    להקה שיגעון

    ממשכנות הדת למחוזות הטירוף, מצריכת הרואין לאקטים אובדניים. המסע המיוסר של אביב גדג' וגבריאל בלחסן בא לידי ביטוי עוצמתי ב"מנועים קדימה", האלבום המרגש, הנוקב והחודר של להקתם, "אלג'יר". ראיון שחושף כאב וגאולה

    מושב תלמי אליהו, אמצע שנות ה-90. אביב גדג', גבריאל בלחסן ודביר לביא מקימים להקה, קוראים לה "אלג'יר" ומשלבים כוחות עם שלום גד, לא במקרה אח של אביב ולימים חבר בלהקת "פונץ'" ויוצר עצמאי, ועם אסף שריג ("איפה הילד"), כמפיק מוסיקלי. התוצאה: האלבום "נאמנות ותשוקה". הביקורת פירגנה, אבל הקהל לא קנה בהמוניו. "היינו אז עדיין נערים וזה היה תקליט ז'אנריסטי, רובו רוק גיטרות, לא ממש מתקשר ולא מסחרי בעליל", מודה גדג'.

     

    הוא ובלחסן איפסנו את האלבום כנסיון נעורים לא מוצלח ויצאו למסע של חיפושים עצמיים שנפתח בישיבת "אור חיים" בירושלים, התחפרו בדת וגילו שמשם לא תבוא הישועה. השניים עקרו לתל אביב, חיפשו דרך לעשות מוסיקה, חיו בדירות מעופשות והתקיימו מעבודות מזדמנות. "הד ארצי", שהוציאה את אלבום הבכורה, לא התלהבה לאפשר להם להיכנס שוב לאולפן ההקלטות, והכניסה אותם להקפאה. שנתיים-שלוש חלפו עד שהשתחררו מהחוזה ופנו ל"הליקון", שניסתה אף היא למשוך אותם לכיוון מסחרי. "הרגשה של מפעל שיוצאים בסוף סוכרייה על מקל", אומר גדג'. "מי שמפסיד זה הקהל, שלא מקבל מוסיקה אלא מוצרים חלולים, בלי טיפת העזה או דמיון. מבחינה רגשית, מוסיקה אמורה להיות הלחם הרוחני, אולי בגלל זה יש שם מצב של תת תזונה חריפה".

     

    חוסר היכולת להוציא את הבעירה האמנותית שבפנים ותהליך כתיבת החומרים החדשים שאליו נסחפו, הובילו את בלחסן וגדג' לשימוש מאסיבי באלכוהול ובסמים. ולא מדובר בג'וינט מזדמן. "הגענו עד לעישון הרואין", מגלה גדג'. "אפשר להגיע עם זה נורא רחוק נורא מהר, וחוזרים נורא לאט". ההתמוטטות הנפשית לא איחרה לבוא. גדג' ניסה להתאבד באמצעות קפיצה מגשר לנתיבי איילון, שבנס לא הסתיימה באסון. בלחסן לקח בלע כדורים לפי משקל ופונה לבית חולים במצב קשה. שניהם אושפזו ב"אברבנאל". גדג' הבין ראשון שמיצה את הקטע והשתחרר, בלחסן נעשה תלותי במוסד לרפואת הנפש והמשיך להעביר תקופות במקום, און-אנד-אוף.

     

    "בכל פעם שאני על קו 19, שמגיע לאברבנאל, המקום עדיין מזמין אותך ומפתה אותך לעלות אליו", מספר גדג'.

     

    איך החיים במחלקה הסגורה?

     

    "זוועה. אבל מה שטוב, אין שם צביעות, אפילו בצורה קיצונית. זה אחד הדברים היפים. הדבר הכי בעייתי במקום כזה הוא שאתה מגיע לשם במצב קרוע, ואתה רואה אנשים יותר מרוסקים ממך, עם סיפור חיים עוד יותר קשה, ואתה נכנס עוד יותר לדיכאון, גם בשבילם".

     

    היית תחת השפעת סמים כשקפצת?

     

    "לא, זה היה מסיבות שונות לחלוטין. דווקא בתקופה ההיא הייתי צלול לגמרי. היה אפילו עוזר לי אם הייתי מעשן".

     

    המשברים חלפו

     

    לאחר השיחרור ניגנה הלהקה במקומות שונים ולכדה את תשומת ליבו של שאול מזרחי, הבעלים של מועדון "בארבי", שלקח אותם תחת חסותו, העמיד לרשותם את האולפן שלו, נתן להם חופש אמנותי מלא והוציא להם את הדיסק השני, "מנועים קדימה". מסעות הגוף והנפש הממוטטים שעברו גדג' ובלחסן מוצאים ביטוי נאמן באלבום, יצירה מופתית, מהפנטת, אפלולית, מיוסרת ומפרקת את הנשמה לגורמים, עם מלודיות נפלאות ומתוקות עד כדי קיטש, ובו זמנית גם כואבות ומחלחלות. יש המכנים את "אלג'יר" - "פינק פלויד של המזרח התיכון", הגדרה שבהחלט תופסת.

     

    ליצירה שותפים גם גיל פדידה (בס וכינור), עופר קורן (גיטרה), אביב ברק (תופים) ועמי רייס (קלידים ואקורדיאון). לאלבום הזה הגיעה "אלג'יר" עם המון דיבור חיובי סביב המוסיקה שלה והופעותיה המרגשות (בלחסן מצטרף כשכוחותיו הנפשיים מאפשרים לו). ההופעות הובילו ליצירת קהל מעריצים נאמן וקבוע שהולך ומתרחב. הערב (1.7) תקיים הלהקה עוד הופעה מנצחת, מיוחדת, ב"בארבי", בליווי הרכב כלי מיתר קלאסי, "הרביעיית הישראלית העכשווית".

     

    בפגישה איתם נראים גדג', ברק ורייס קצת המומים מעוצמת ההד שהצליחו לייצר סביבם, אבל גאים בכך שהצליחו להוציא אלבום שאין בו פשרות.

     

    לא לקחתם רחוק מדי את עניין ה"סקס, סמים ורוק'נ'רול"?

     

    גדג': "זה בכלל לא העניין. החיים הובילו אותנו לזה בלי שום התראה מוקדמת. כשאין רוק'נ'רול, נשארים לך רק סמים. נוצר איזשהו ואקום, בגלל שהיינו צריכים לחכות ולהילחם, ובגלל שנתקלנו בכל כך הרבה דלתות סגורות. הבעיות הנפשיות הן אלה שבוחרות בך, לא אתה בוחר בהן. אז גם נכנסנו לתקופה הקשה של הסמים".

     

    ברק ורייס, אתם הצטרפתם בשלב מאוחר יותר. איך התחברתם למה שעבר על גדג' ובלחסן?

     

    ברק: "אני התחברתי לשירים מהמקום הרגשי. הדברים שהם חיפשו קיימים גם בי, אבל לא בצורה קיצונית כזאת. סגנון הנגינה שלהם מאוד התאים לי, ואין לנו מחלוקת על האמירה האמנותית".

     

    רייס: "אני התחברתי הרבה יותר מצד המוסיקה, שמשכה אותי מבחינה מלודית, מבחינת העושר. רק אחרי זה התחלתי לנבור במילים".

     

    ברק: "לא ידעתי על חלק מהדברים שאביב מספר".

     

    גדג': "בעצם, יצאתי מהארון. לאנשים יש בארון שדים כאלה גדולים".

     

    רייס: "אחרי שהוא יצא מהארון, זו כבר להקה שמחה".

     

    ברק: "להקה שמחה עם מילים עצובות".

     

    גדג': "זה לא שאנחנו מקדשים את הדיכאון ואת האפלוליות. אנחנו מאמינים שמבחינה נפשית בן אדם מגיע לאושר או להשלמה רק אחרי שהוא עובר דרך אלפי נקודות כאב, נבירות וחיפושים עצמיים. לא תמיד זה תהליך קל. אבל המקרה שלנו היה הקצנה של מצב נפשי, שלא חייבים להתאשפז או להגיע לדת בגללו".

     

    או להגיע לנסיון התאבדות.

     

    "זה היה קשור למוסיקה. אתה מרגיש שיש לך צעקה גדולה בבטן, שאין לך דרך להוציא אותה, בגלל שכל האפיקים סתומים, בגלל שאתה לא מקבל במה ולא זוכה באפשרות להתבטא".

     

    חייבים לעבור את כל התלאות האלה בשביל ליצור?

     

    "לא היתה ברירה. זה משהו שנופל עליך. זה סבל בל יתואר, ואני מעדיף שזה לא היה קורה, אבל מוסיקה היא דבר מתפתח. אם אתה רוצה שהמוסיקה שלך תהיה מסקרנת, אז גם החיים שלך חייבים להיות מסקרנים. אם אתה חי חיים משעממים, אז גם המוסיקה תהיה כזו. לכתוב על משהו שקורה לך במציאות זו חוויה".

     

    ברק: "בשנים האחרונות הצלחנו ליצור הפרדה בין המוסיקה לבין החיים האישיים. המוסיקה משדרת דיכאון, אבל זה לא בהכרח החיים שלנו. גדג' הוא בן אדם חיובי, שמח, מחייך וצוחק כל הזמן. לדעתי, המשברים האישיים חלפו".

     

    מפה לאוזן

     

    מה שלום בלחסן עכשיו?

     

    גדג': "הוא נופש בתלמי אליהו. הוא הגיע להופעת ההשקה של האלבום, ואנחנו מנסים להכניס אותו לאט לאט למים העמוקים, כי הוא עדיין חי בסרטים מפחידים. הוא עדיין מתקשה להשתחרר מהשדים, עדיין חושב שאין משמעות לחיים ושהעולם הזה הוא חרא נטול כל סיבה".

     

    מה הרגשתם כשסומנתם בתור הדבר הבא?

     

    גדג': "במקרה שלנו, הציפיות יותר דירבנו אותנו, פחות הלחיצו. באנו מתוך איזו תחושה שדווקא בגלל שצמחנו מהופעות ומהמפגש עם הקהל, כמעט בלי תיווך של התקשורת, יצא משהו טהור בלי שכל מיני שטויות יסיחו את דעתנו בדרך. היינו מכוונים לספק מוסיקה שתרצה אותנו ואת הקהל הכי אינטימי-משפחתי שלנו".

     

    שיר הנושא של האלבום, "מנועים קדימה", מדבר על סיטואציה של פעולה במצוקה, עם הגב לקיר.

     

    "זה כמו ללחוץ על הגז בדיוק כשנגמר לך הדלק. זה שיר על תשוקה, על צעקה כשאין לך מה להפסיד. זה לא תקליט שמתחפר בדיכאון ומשלים איתו. זה אלבום שמודע לדיכאון ולייאוש, לכל מה שקורה סביבנו, אבל גם רוצה לצאת מזה, להיחלץ קדימה, עם ראייה אופטימית, לא להתייאש, לא להיכנע".

     

    חלק מהקטעים באלבום הם בעלי צליל מזרחי.

     

    "זה חלק מהמכלול והתמהיל הכללי. יש פה איזה פסיפס של מוסיקה צוענית וערבית, ובית כנסת, והמון מוסיקה אלקטרונית. אנחנו כמו ספוג, קולטים כל מה ששומעים. במושב, למשל, נחשפנו להופעות של עובדים זרים תאילנדים, ויש שם המון כאלה. הם היו עושים ג'מים מטורפים של מוסיקה מכוכב אחר, עם גיטרות בעלות שלושה מיתרים, מגבר קטן ותופים שבנויים מחביות של זיתים. באופן כללי זו מדינה אקלקטית, ששווה לקחת בה הכל מהכל".

     

    ב"מנועים קדימה" אתה מתאר אונס של בחורה בדרום כמשהו די שכיח.

     

    "יש תחושה שקיימת ארץ ישראל אחרת, שנמצאת בפרובינציות, בדרום, בצפון, במקומות שכוחי אל, שאין להם כל כך ביטוי בתרבות הישראלית. אם הרוק הישראלי בעשרים השנים האחרונות הוא יותר תל אביבי, כזה שמדבר על מערכות יחסים ואני מול הקולקטיב, אלה דברים שאלינו דיברו פחות, ונראה לנו יותר טבעי לעסוק במיעוטים שאין להם קול וגם לא יכולת להתבטא".

     

    מה אתם מרגישים כשאתם על הבמה?

     

    ברק: "זה די מסיבה. אנשים עומדים ומצפים לנו, רוקדים ושרים איתנו, ובאותה מידה אנחנו גם מצפים לשיתוף הפעולה הזה איתם, וזה נהיה חגיגה כזו".

     

    שמעלה את האדרנלין?

     

    רייס: "מאוד, אפילו יותר מדי".

     

    גדג': "השאיפה של כל אמן היא לבטל את המחיצה הזו בין מה שקורה על הבמה לבין הקהל. יש לי תחושה שזה לא האמן מול הקהל, אלא הקהל והאמן יחד מול העולם. תחושה פמיליארית כזו".

     

    מה מקור השם "אלג'יר"?

     

    "שמות של להקות זה משהו שולי. כשאתה אומר היום להקת 'טיפקס', אתה חושב על נוזל המחיקה? אצלנו, מעבר לעובדה שהשורשים שלי אלג'יראים, הצליל של המילה עשה לנו את זה".

     

    יש חשש שמלהקה אנדרדוגית תהפכו למיינסטרים?

     

    "לא ממש. נתוני המכירות אומנם מפתיעים, אבל מעודד אותנו שזה קרה בלי להיטים ברדיו ובלי טלוויזיות, מה שאומר שכנראה השיטה הזו של מפה לאוזן עובדת. חוץ מזה, המוסיקה קיימת, בלתי מתפשרת, מונצחת על הדיסק, ומה שיקרה עכשיו פחות מכריע בשאלת ההתמסדות שלנו. השאיפה שלנו היא להופיע כמה שיותר".

     

    חברי הלהקה משתדלים להתפרנס ממוסיקה. ברק משמש גם כמתופף של "נקמת הטרקטור" ומנגן גם במופע המחול "שקטק", רייס מנגן ב"גאיה", פדידה מנגן עם שלום גד ו"פונץ'" וגדג' עסק עד לאחרונה בעבודות מזדמנות, "סבלות, אינסטלציה, קירות גבס", הוא מפרט. "גם הייתי טבח שנתיים בקפה בצפון ת"א. בשלוש השנים האחרונות עבדתי בקיוסק, והתפטרתי לפני חודש. מה יהיה בהמשך? נראה. בינתיים מתגלגלים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רונן ללנה
    אלג'יר. עד הרואין
    צילום: רונן ללנה
    לאתר ההטבות
    מומלצים